לילות לבנים

חלמתי עליו בשנת אחר הצהרים שלי. כל כך אופייני לאישה לחלום ככה עליו, על הגבר ההוא.

למה אנחנו לא יכולות לחלום על מכוניות? על הצלחה? על סיפורי גבורה או מטוסים? אוף, נשים.

בחלום הוא בא איתי לבית הוריי. בעבר, בעולם האמיתי הוא רצה באמת לפגוש אותם ולא יצא (בדיעבד טוב שכך). אבל בחלום, משום מה הוא כן בא והיתה להם דירת קיץ מדהימה, מעין בית קיט, שבצמוד אליו נמצא הים. הים נראה מדהים, מלא צבעים כחולים, תכולים וירוקים והשמש הבהיקה באור נעים. הים תפס את מרבית הפריים בתמונה בחלומי והלכנו על גשר מעץ שבצמוד אליו הבתים. כשנכנסנו לדירה של הוריי, המראה של המקום היה מאד יוקרתי. נדמה לי שבכניסה לבית גם צצה לה פתאום מעלית משום מקום (למרות שמדובר בבתים נמוכים מבחוץ). הוא התרשם וגם אני התרשמתי מהמקום המדהים ביופיו.

ואז..

ייתכן וזו העובדה שלא היה לי סקס כבר שבועיים. בעצם לא יתכן, בטוח...

כי בחלום התחלנו להתחבק, להתנשק. בהתחלה ברכות ,אחר כך בפראות. התפשטנו די מהר ורצינו האחד את השנייה. אני נהניתי, הוא נהנה. היינו על הריצפה ליד המיטה והיה חם ונעים. במקביל לחווית הפרו-סקס המעלפת, כל הזמן פחדתי שילך. ואז באמת רגע לפני האקט עצמו, לפני ששוב הרגשתי אותו בתוכי, הוא נזכר שעליו לקפוץ הביתה להביא משהו. "תכף אשוב", הוא הבטיח. אבל אני ידעתי שלא ישוב. ליבי נחמץ. לא רציתי שילך, אך לא אמרתי לו דבר כדי שיישאר.

התעוררתי עם התחושה המגעילה שמלווה אותי מזה זמן מה. במילה אחת - החמצה.

מעולם לא שיחקו בי. מעולם לא שיחקתי באחרים. אני לא חייל פשוט במשחק השחמט שלו או של אף אחד. מסרבת להיות. מסרבת, אך גם לא מסוגלת להיפרד. הסיבה פשוטה - התעתוע, תחושת הפיספוס וזה שאני רואה אותו כל הזמן מול הפרצוף בעבודה, לא תורמים. ובאמת שאין בו שום דבר יוצא דופן בו לכאורה. הוא סתם. נתפסתי לכלום. מביך.

אז היום הוא דבר איתי והציע שאלך איתו לאיזה אירוע יחד. לא מדובר באירוע חוויתי כמו מסיבה או הופעה, יותר למשהו בסגנון הרצאה באוניברסיטה. זה כביכול לא דייט. לצערי, אני מאמינה שהוזמנתי לראשונה ללכת איתו כ"ידידה". זאת, למרות שהוא לא נקב מראש בכותרת 'נלך כידידים', זה הפירוש שלי.

ואני? אני כל כך רוצה לעשות לעצמי בפגישה הזאת מהלך מנצח. להפוך את הלוח. לפזר את החיילים. להפסיק את המשחק אחת ולתמיד. בלי חייל שחור וחייל לבן, אלא לבחור אחד מהשניים במערכת היחסים החולה הזאתי - שחור או לבן. אגב, אני לא בטוחה שניתן לקרוא לזה בכלל מערכת יחסים.

אני מרימה דגל לבן.

איך אמר שי אביבי, כמדומני, באחד מפרקי החמישיה הקאמרית "תישן, תישן. זאת, לא המלחמה שלך".

זו באמת לא המלחמה שלי.