לילות לבנים

אתמול א' סיפרה לאיתמר שאנחנו הולכות למרפאה. "מה קרה לנורמה ולא ג'ין?", הוא שאל מודאג, לא מבין שמדובר בדייט לוהט של שתי בחורות רווקות במוצ"ש. יש לו נסיבות מקילות  - איתמר חזר אתמול ממילואים בעזה ואחרי חודש של יריות על ילדים פלשתינאים וההורים שלהם, כנראה שרואים דברים קצת אחרת.  בשבילו מרפאה בעזה היא מקום לרפא חיילים פצועים. ריקודים אין שם.

בכל אופן, המרפאה, המועדון החם של תל אביב נכון לחצי שעה האחרונה, הוא מקום הזוי. מסתובבים שם אנשים מוזרים לרוב והאוירה קצת קרנבלית פורימית. כחלק מרצוני לרפא את פצעיי המגלידים חשבתי שמקום עם שם כזה דוקא מתאים ביותר. אחרי הכל, מה עוד צריכה בחורה כמוני מלרפא את הנפש עם קצת פיג'לינג סאוור והיפ הופ.

אז התווכחנו עם איזה ערס על החנייה ביד חרוצים, ויתרנו לו, מצאנו חנייה אחרת ונכנסנו למרפאה.

למי שלא שמע עוד על הגימיק, הכניסה כביכול מוסווית בתוך פיצוציה תל אביבית, שלה דלת שחורה מסתובבת. נחמד לאללה.

באופן לא צפוי (או שכן), הסתובב במרפאה רופא. לא רופא אמיתי כמובן, אלא יותר מישהו שנראה כאילו יצא מהסרט "נקמת היורמים", עם חלוק לבן וסטטוסקופ. הוא הסתובב הלוך ושוב כמו סהרורי והציע לבנות ישראל הנבוכות לבצע בהן בדיקה גופנית. חינם אין כסף. איפה רפי גינת וה-"קומבינה" שלו כשבאמת צריך אותה? זה הרי זועק חשיפה.

בשלב הזה הבנתי שהתרופה שלי לא תמצא במקום הזה. ספק אם תימצא בכלל בשלב חיי הנוכחי.

מצעד המוזרים המשיך בדמות בחור, עובד היי טק שלבש חולצה ובמרכזה מנורות מסיבתיות מהבהבות סביב סמל שמזכיר קצת את אופטימוס פריים מהרובוטריקים. לאורות יש שלושה שלבים בהן הן דלוקות - כשהציור של אופטימוס דלוק לגמרי, דלוק חצי ולבסוף רק הפרצוף באור קטן וחוזר חלילה. בעל האפקטים המיוחדים להלן היצור, ניגש והתחיל לדבר איתי ועם א'.

"למה את לובשת שחור ולבן. את לא בעד קצת צבע?", הוא פנה אליי, כולו מהבהב כמו התקף אפילפסיה בהתהוות.

 לבשתי ג'ינס, חולצה לבנה ארוכה ומעליה חולצה שחורה בלי שרוולים עם צווארון גולף. הכי נזירי, לעומת א' ולעומת בנות אחרות במקום שהשקיעו במחשוף ובטפחיים. "זה מה שהיה לי בארון ושמתי עליי. אני לא כאן כדי לצוד בחורים או למשוך תשומת לב מיוחדת", עניתי לו בישירות. האמת היא שכשתקועים על מישהו, לא ממש מחפשים מישהו אחר וזו הסיבה שבחרתי ללבוש צווארון גולף. מתשובתי הוא היה המום. הוא הסתכל עליי ואמר "וואו. את ממש ניפצת הרגע את כל הסטיגמות שיש על בחורות". "יופי" עניתי לו מהופנטת בעל כורחי למרכז החולצה שלו. מי אמר שצריך סמים בשביל טריפ. "למה אתה מהבהב?", שאלתי. "כדי שיתסכלו לי לחזה" ענה וצחק. כל כך לא מצחיק. "גם בארון זה מהבהב?", הקשיתי. ואז הוא הביא את המשפט שידליק כל בחורה באשר היא, משפט עם המון טאקט והבנה מיגדרית מעמיקה במה 'עושה את זה' לבחורות: "זה מחובר לי לתחת ומהבהב לפי התנועות שם". אני לא צוחקת ולא מגזימה, זה ציטוט מדויק של מה שהוא ענה. כן כן. מאד עמוק.

בשלב הזה אני וא' חיפשנו מקום לקבור את עצמנו. שיחה של יותר משתי דקות עם יצור שכזה

 משמעותה ניוון מוחי ומעבר לכך לבנות מוניטין רע מאוד, לגרור מבטים מרחמים ולסגור כל אופציית היכרות נורמלית במרפאה. כשרצינו לברוח הוא שלף שלט (!) שהחביא בכיס (זה השלט של החולצה שלך, או שאתה פשוט שמח לפגוש אותי) שממנו מדליקים ומכבים את האור. זה לא עשה לנו את זה. ברחנו.

המשכנו את הערב באוטו שלה, מדברות על הטיפול הפסיכולוגי שאנחנו צריכות.

אז המסר של הסיפור הזה לעצמי הוא להלן:

לא כל מקום תל אביבי שנחשב לדבר החם שווה בדיקה. המרפאה רק עשתה אותי יותר חולה.

אלכוהול לא מרפא פצעים. הוא שורף אותם יותר בשנייה שהוא מתפוגג.

בפעם הבאה גם אם אני לא מחפשת להכיר מישהו בפאב/ מועדון, שווה להגיעה לבושה סקסית. אחרת סתם מרגישים כמו דודה פריג'ידית לעומת כל הבננות הכוסיות מסביב.

כינוי מעניין ששמעתי היום ושעשע אותי - אש"ח שמשמעותו: אשכנזי, שמאלני חילוני. אין לו קשר לסיפור אבל זה גרם לי לחייך, אז החלטתי לשתף.