לילות לבנים

קרה לכם פעם, שהלכתם ברחוב. סתם בלי סיבה מיוחדת, בלי מטרה, לתוך הלילה ופתאום הבטתם מהופנטים בחלונות הבתים?

לבחון מחשבות על תריסים זה תחביב חדש שלי. האמת שפחות מתחביב, מדובר באקט מעט לא רצוני שתוקף אותי ברגעי הלבד המפורסמים שלי. יצר הסקרנות והחטטנות שלי הגובל לעיתים בשיעמום, מוביל אותי לדמיין מה קורה אצל אחרים במקום להתרכז במה קורה אצלי.

אז גיליתי שברחוב אבן גבירול בתל אביב יש הרבה תריסים. חלקם חדשים, חלקם ישנים. תריס אחד שראיתי היה ממש מכוער, מלא פיח מקו 26 שעובר שם כל הזמן. כנראה שמי שגר שם לא שמע על מטלית והתריס המסכן מבכה את עיניו השחורות, משקיף בעצבות לרחוב וחש נטוש ביתמותו. תריס אחר היה חדש ונוצץ כמו כתרי השיניים שהושתלו לפני אי אילו שנים בפה של גלית גוטמן. נראה מיליון שקל לפחות.

בבית מספר 89 כבר היה תריס לבן סטנדרטי - לא נקי מדי ולא מלוכלך מדי (הזכיר לי את האקס שלי) ובשכנות אליו תריס אפור. הם חיו בהרמוניה שהרבה זוגות שאני מכירה היו מתקנאים בה. גם אני התקנאתי. מודה.

ראיתי גם תריס שלם ותריס שחסר בו שלב (זה שיווה לו מראה של פרצוף עצוב). וראיתי גם תריס שמודבק עליו כוכב. בבית צבאי אחד הבחנתי בתריס שיש בו שלבים לבנים ובאמצע אחד ירוק. התריס הזה כאילו מבקש לומר 'תסתכלו עליי, אני אחר' תוך כדי שהוא מצדיע.

מחשבה שהציקה לי באמצע הטיול הלילי - מעניין כמה אנשים באמת מאושרים מאחורי כל חלון?

האם הלכתם פעם ברחוב, הסתכלתם על חלון של בית וחשבתם לעצמכם "מעניין כמה אנשים בודדים מסתתרים בין התריסים"...?

היום קיבלתי הודעה מהפסיכופת האובססיבי. להלן, הבחור שהחלטתי למחוק מחיי זה מכבר השוהה בימים האחרונים בלונדון, עירי אהובתי.

והנה לשון ההודעה:

אני ממש נהנה פה.  חבל שאת לא כאן. אני מגיע הביתה מחר ב07:00 בבוקר. בא לך לחכות אצלי? יש לי כמה דברים לתת לך, חלק מהם צריך להיות חם וטרי....ד'.

ועכשיו אני כמו ילדה קטנה שאוחזת בסביון בידה, קוטפת את עלי הכותרת ותוהה.. "ללכת"?. "לא ללכת". "ללכת?". "לא ללכת?"

אז בינתיים הלכתי.