לילות לבנים

היום היה קטע משעשע ביותר באוטובוס.

פרק א' - עולים לבית האבות הממונע

נתחיל מהסיפור הלא משעשע:

חזרתי לכיוון הבית מהאוניברסיטה באוטובוס קו 25. לפניי בתור לעלות למכונה הכחולה עמדו שני זקנים הדומים באופן משעשע לזקנים מהחבובות. חיכיתי בסבלנות שיעלו מדרגה מדרגה (לקח שעה), ואז משסיימו לשלם, מלאכה שלקחה 10 דקות נוספות, הבחנתי בכך שגם הנהג נראה כמי שעבר את גיל הפנסיה לפני כעשור. "איזה כיף. נסיעה באוטובוס גריאטרי", חשבתי לעצמי. אחד מזקני החבובות, הפיל את הכרטיס שלו על הריצפה. כתוצאה מכך הוא נלחץ והפיל בדרך את הספר שאחז, משהו ירוק העוסק בהיסטוריה של המלחמות בישראל. זה נורא מבהיל זקנים שמשהו נופל ולכן, גם הנהג נלחץ ולא ידע מה לעשות -לנסוע? לעצור? הוא החל מסתובב הנה והנה חסר אונים. הקשיש שהפיל את הספר והכרטיס התכופף לכיוון הריצפה ואני נלחצתי מהמחשבה שהוא עומד ליפול, כי כיפופו היה כשל אדם בחצי עילפון. רציתי לעזור לו באתי להרימו והבחנתי שהוא עומד על רגליו רק בצורה משונה של סימן שאלה מאד גמיש. כדי לזרז את העניינים ולהוציא את הזקנים מההלם, הרמתי לו את הספר והוא נעלב מכך. הוא לקח אותו ממני בכוח ובמהירות מבלי להסתכל עליי בכלל ובטח שלא חלילה לומר תודה. כנראה הוא לא אהב את זה שהוא נחשף בחולשתו ליד בחורה צעירה.

הסתכלתי עליהם וחשבתי מה יהיה כשאהיה בגילם, אם אזכה לחיות עד אז בכלל. ואם כן, מי ירים לי באוטובוס את הספר הירוק או הלפטופ הסגול או הננו-מחשב הורוד בעוד אי אילו שנים?

פרק ב' - הזקנה המטופחת

משעשע:

אחר כך עלתה גברת מגונדרת, נושקת אף היא ל-70. היא התיישבה בספסל הקדמי בנון שלנטיות. מבנה פרצופה היה מוזר, כאילו פעם היה לה פרצוף קטן ויפה, אבל עם השנים הסנטר הכפול שלה, גדל, וגדל והפך לפרצוף בפני עצמו, יותר גדול מפרצופה המקורי. למרות זאת, היא היתה מטופחת, רזה, גבוהה ושיערה צבוע לשחור בוהק. כוסית במונחי גיל הזהב. הרדיו ניגן לו שיר, בעוצמה די חלשה. "אפשר להנמיך" היא צרחה לכיוון הנהג, כך שקולה נשמע גם עד הספסל האחורי באוטובוס הכפול. הנהג לא אהב את זה. "מה אכפת לך. מה זה משנה? למה להנמיך?", הוא שאל בתוכחה. "בבקשה" התחננה ועפעפה בעיניה בחושניות לכיוונו וקולה הפך רך ומלטף, כאילו לא קרקרה כעורב חולה לפני שתי שניות כשצרחה עליו.

הנהג נשבר והנמיך בחוסר רצון מובהק. "יש לי שאלה", פנתה אליו וקולה התחלף לצווחני בשנית: "רוצה שוקולד?". היא לא חיכתה לתשובתו, שלפה חבילה של שוקולד לבן, התקדמה לכיוונו וכיבדה אותו. הנוסעים האחרים, בינהם אני רצו גם. חוץ מזה, שרציתי בכלל להזהיר אותה שבגילו וגם בגילה ייתכן וזה השוקולד האחרון שלהם. מה עם דיאטה? סבתא שלי מאד מקפידה על אי אכילת סוכרים ושוקולד זה ייהרג ובל יעבור עבור קשישים. רציתי לקפוץ עליה ולחטוף לה את החפיסה. הרי יש לי עוד 40-50 שנה עד שאדביק אותם ולי עוד מותר לחגוג!!

בתום ההצעה המגונה של השוקולד לנהג, אני וחייל נוסף שעמד לידי צחקנו בקול רם. משהו בשוחד המתוק, בריצוי הנהג ובסיטואציה עצמה היה כל כך יפה ונוגע ללב בו זמנית שזה פשוט הותיר בי חיוך לכל היום.

מי צריך אוטו בכלל? באוטובוס צצות המוזות. יש זמן להביט סביב ולקלוט רגעים קטנים של שוקולד.

ו...אפרופו מתוק. עדיין לא קיבלתי את המתנות שלי מלונדון. לא התעוררתי בבוקר. אני כזו פארשית. הקינוח שהביאו לי כבר לא יהיה חם.