לילות לבנים

אתמול שכבתי איתו. עם האדמה הבטוחה שלי.

הוא באמת התאמץ הבחור. השקיע בי הכל. ירד לי, נגע בי כמו שאני אוהבת, ליטף, נישק ושכבנו ארוכות. ואני רציתי וניסיתי. אבל תחושת הסיפוק, השחרור, העילוי, האורגזמה, היא נעלמה. למעשה היא בחזקת נעדרת מזה כחודשיים בערך (המוצא/ת הישר/ה מתבקש להחזירה בהקדם! פרס מובטח).

ברצינות, זה מטריד אותי. אני בדרך כלל גומרת לפחות פעם אחת בסקס ולרוב בקלות. אני אוהבת מין ואת תחושת השחרור. מתה על הנימנום הממסטל שאחרי (לא מעשנת...אין סיגריה). אבל, בשוכבי מתחתיו כמו זומבית מתפתלת, הבנתי שמשהו בי מוטרד ותקוע. זה קצת מזכיר לי את הימים בהם רציתי לבכות עם דמעות ולא הצלחתי. מין כהות חושים מעצבנת שחוסמת לי כל תחושה - עונג, סבל, כאב, חרמנות, צחוק מתגלגל מהבטן וגם אהבה. רק העצב מדי פעם מנקר החוצה דרך הסדקים, מובל על כנפיה השבורות של ציפור נפשי.

אתמול הרגשתי כמו קליפת בוטן ריקה בקרקס. כל מה שהקרנתי לו החוצה - הגניחות, התנועות, השריטות, הליקוקים, הנשיכות, לפיתת הרגליים מעליו, לרכב עליו, לרדת לו.."לגמור" שוב ושוב. הכל היה לשחק בכאילו. הצגת יחיד מבית מדרשה של נורמה ולא ג'ין. בלי רגש. מין קר ומנוכר, רק בשביל הסקס. רק כדי להרגיש שמישהו רוצה איתי סקס בכלל. להרגיש נאהבת. לדמיין שאני נורמלית, כשבעצם אני הליצן הבוכה.

אחרי הסקס, שוב כל אחד הלך לחדר אחר, אני לטלוויזיה והוא לשחק במחשב. היום כשנפגשנו שוב, הוא כבר לא ליטף.

שלא תטעו יש שם אהבה ואכפתיות אמיתית ביננו מזה שנים. אני אוהבת והוא אוהב חזרה, אבל הוא לא רגיל ללטף, וגם לא אוהב שמלטפים אותו ולכן מגע מחוץ ליחסי מין זר לו. מה שהוא מכיר מבית ילדותו נע בין חנק מוחלט על סף טירוף (אמא. סכיזופרנית) לבין התעלמות מוחלטת מקיומו (אבא. אוטיסט מבחינה רגשית). פלא שאין מצב לסתם חיבוק?

ואני השלמתי עם החסרונות שלו עד אתמול, אך החלטתי שזה לא מתאים לי יותר. למרות ההחלטה קשה לי , כל כך קשה להתנתק ממנו. אדמה בטוחה תמיד מזמינה. אמא או אבא אדמה.

אולי משאתחיל בנדודי הקרבים אמצא בחזרה את הסיפוק שלי שאבד.

לא גמרתי. אבל הפוסט הזה כן.