אני לא מאמינה באלוהים. אני כן מאמינה בטבע. בימים טובים אני בעיקר מאמינה בעצמי. עם זאת, קבליסטית אחת אמרה לי ברגע של משבר מאד גדול, עד כדי כך גדול שהסכמתי להקשיב לקבליסטית, שעליי לאהוב אותו אהבת חינם. "זה התיקון שלך בעולם הזה, בגלגול הזה", היא קבעה והוסיפה עוד כמה תיקונים שקשורים ליחסים הדפוקים שלי עם אמא. לא ברור לי איך אפשר לקבוע משמי הפרטי ותאריך לידתי פרט כזה חשוב כמו "מטרת חיי". אבל ניחא.
חשבתי על זה. אולי אהבת חינם באופן כללי כדרך חיים, היא לא נוראית כל כך. בלי קשר לדת בכלל. פשוט לאהוב. חינם.
היום, כשבאתי לסעוד עם א' בסרגוס, מסעדה חביבה בתל אביב, לפני שנכנסנו פנימה הבחנתי שכולם שם נהנים - יושבים בחום הנעים, מקשיבים בערגה לרעש הזכוכית של כוסות היין ב"לחיים", מדושנים מעונג טעמים של ה"פילה מוסר" וה-"קרפצ'יו טונה" ובסוף טועמים הררי שוקולד וקצפות.
ורק אדם אחד יושב בחוץ לבד. המאבטח. הוא יושב ממש בחוץ, התנור שלידו כבוי כי אין לקוחות אז חוסכים וקר לו, למרות מעיל הדובון.
"למה אתה בחוץ ולא בפנים?", שאלתי אותו. הוא חייך אליי ועיניו התמלאו אור. זה היה חיוך כל כך נוגע ללב. פעם ראשונה שמישהו שואל עליו, שלמישהו אשכרה אכפת ממנו. הרי כשבאים למסעדה, כמה מאיתנו באמת מתייחסים למאבטח? הוא ענה שזו שאלה טובה ובכך נחתם העניין. כשיצאנו חייכתי אליו והוא נראה קפוא. חשתי שבעצם התעניינותי בו הראיתי לו אהבה מסוימת.
השאלה היא, כיצד אוכל לאהוב אהבת חינם מישהו אחר. אדם מסוים שפגע בי. הרי משמעות החינם היא שאינני דורשת תשלום עבור אהבתי. כלומר, אין עליי לצפות שהוא יתן לי את היחס שהייתי רוצה. אין עליי לצפות לכלום. נקודה.
הוא ה"מושיע המדומה" פגע בי וממשיך לפגוע. ועם זאת, נפשו נפש פגועה בעצמה. נטושה. מינקותו הוא עבר זעזוע עמוק שבגללו הוא מתנהג כך. ובתוך תוכו הוא אדם טוב. אני יודעת שזה נשמע קצת כמו אישה מוכה שמעיפים לה סטירה והיא סולחת. וגם כאן זוהי פגיעה נפשית ועם זאת, הכרתי את הטוב שבו ועל כך אני רוצה להעניק לו את אהבת החינם שלי. כי מגיע לו למרות שהוא מתנהג כמי שמזלזל בקיומי כרגע. מעניין האם זה אפשרי מבחינתי בכלל להמשיך עם זה לאורך זמן.
מהו הגבול הדק העובר בין אהבת חינם לבין מאזוכיזם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין