לילות לבנים

"אנשי הצפרדע, אנשי הדממה,

איש לא ראה. איש לא שמע.

איש לא הבחין בקולות מלחמה.

האם עברו פה אנשי הדממה?"

אני פוחדת משתיקות.

זה מפחיד אותי יותר מקללות, מפחיד יותר מצעקות, יותר מבכי היסטרי ויותר מהכל. חוץ מהמוות אולי, כי שתיקה מסמלת עבורי חשש ממוות קטן, של קשר.

שתיקה מתפרשת אצלי ישירות כחוסר עניין בי. התגובה האוטומטית העולה במוחי היא "אני משעממת". בדרך כלל עם נשים אין לי את הבעיה הזו, השיחה לרוב קולחת ויש על מה לדבר. אבל כשמדובר בגברים שיש שם עניין רומנטי הדדי, מגיע המתח המיני והורס את הכל. הוא הופך את השתיקה למלאת משמעויות ופירושים עבורי.

במוחי זה נתפס בערך כך:

שתיקה = אני טיפשה  = אין לי על מה לדבר = נמאס לו ממני = אני לא מושכת = משהו לא בסדר בי

משום מה למרות שאני יודעת שגם להם אחריות בשתיקה, אינני נוטה ליחס אותה ולנכס אותה גם להם.

הסיבה לראיית הדברים כך היא שיש לי בראש כל כך הרבה רעש, כל כך הרבה לכלוך מבעד לפילטר. המסנן שלי לא נקי. יתרה מכך, הוא מזוהם. אני לא מצליחה לזקק את האמת מבעד לפרשנות. אני מלקה את עצמי כהרגלי עד זוב דם פנימי. ייתכן שאני בוחרת לעשות כן, להבדיל אלפי הבדלות, כמו קדוש מעונה. אם כי אצלי אין את אלמנט הגאולה או הקדושה.

התוצאה היא שאני חייבת להפר שתיקה. אני עושה זאת באמצעות פטפוט על הכל ועל כלום. העיקר לדבר, להחזיק את הצד השני בכוח במצב הקשב. להחזיק בכוח את הקשר כדי שלא ייעלם.

ולמה אני עושה את זה? אני שונאת את זה בי. לא רוצה להיות זו שמחזיקה ודואגת להכל. רוצה שהוא או הם ידאגו לכך. הרושם שמתקבל ממני הוא של ילדה קטנה שלא סותמת ת'פה שלה. ויש לי המון תובנות, המון מה לומר ולפעמים פשוט צריך סבלנות וזה מגיע או לפעמים צריך לדובב אותי. כי המתח המיני משתק אותי והופך אותי לאחרת.

תרגישו את הדממה....

לפעמים צריך לדעת לשתוק.