לילות לבנים

אמבטיה.

אני רוצה אמבטיה. הו. כל כך רוצה.

כמהה לבועות קצף קטנות המרצדות הנה והנה כמו שדים קטנים וזועמים. אני רוצה לשבת על האסלה ולבהות במים החמים זורמים ברעש גדול, ממלאים את הים שלי שמסביבו אדים חמים משתלטים על נפשי. חם ונעים כל כך...אני הולכת ומאדימה כמו בחמאם תורכי קטן ומהביל. קופסת האדים הפרטית שלי.

אני אוהבת להביט בראי בזמן שעשן האדים עוטף את כולי. לנסות לזהות את דמותי המופשטת מבעד למראה המופשט שנגלה אליי בראי. הנה יד, והנה אף. הנה שפתיים והנה שדיים.

והנה דימעה.

דימעה של אושר הממאנת לרדת על לחיי נאבקת בחום המחניק מסביבי. הקרב הנצחי בין האש והמים. החום והקור. ביני לביני.

אני מסירה את האיפור עם סבון. קודם את השחור מסביב לעיניים, אחר כך את הסומק. את האודם לא צריך, הוא יורד לבד מרוב נשיכות שפתיים לא רצוניות. לפעמים גם מנשיקות.

ואני יודעת שבקרוב לא אשב לי עוד כמו מארי אנטואנט באמבט נעוריי. בקרוב אצא לטייל בגלות שוב. האמבט של "הקרקע הבטוחה" שלי יהיה זיכרון מתוק של בועות קצף ומים. ומול עיני כל בועה מתפוצצת בתורה.

אני חיה בבועה. גם הבועה שלי מתפוצצת. בפרצוף.

זה היה יום של חיבוק. יום של אינטימיות. יום שמזמן לא היה לי.

מדהים עד כמה כשזה טוב זה טוב וכשזה רע זה רע.

אין אצלי אפור כמעט. לבן או שחור. היום היה לבן. היום גם יהיה לילה לבן.

שלחתי לו אהבת חינם. וקיבלתי בטעות אהבה חזרה.

מהלכת על חבל דק, בין הטיפות. מנסה להיות עצמי עד כמה שניתן. פוחדת להיפגע שוב. הכינוי "המושיע המדומה", כבר לא מתאים לו. אצטרך לחשוב על כינוי אחר.

אולי "המתעתע". לא, זה מסתורי מדי. כינוי אחר.

אנסה לחלום על זה. אולי התת מודע ישלח לי תובנות חדשות.