לילות לבנים

מזל טוב. האחר החליף סדינים ואין את כתמי הנוזלים שלה עכשיו. ובכל זאת,

הנוכחות שלה בכל מקום. על השידה מקופלים חולצה שלה ומכנס. באמבטיה מחכה לה משחת שיניים שלה וזוג גרביים. על השידה מימין 2 סיכות ראש וגומייה.

 

מיטה. חיבוק. סקס וחיבוק. והנה זה מגיע שוב- מדברים עליה. נשיקה. חושבים עליה. הוא משהו טוב, אני משהו רע.

רגע אחד מרחמת עליה, רוצה ללטף אותה להגיד לה - אני מבינה אותך. רגע אחר אני רוצה להרביץ לה. להגיד לה - תתבגרי כבר. תמשיכי הלאה. הוא לעולם לא יהיה שלך באמת. וגם אם הוא לא יהיה שלי, הוא כרגע כן. בערך.

אבל היא שם. וממשיכה לבוא. וכנראה גם תמשיך עד שהוא ייעלם.

והם מדברים בטלפון, צוחקים, נהנים מה שלי ולו קורה לעיתים נדירות. מאז שהחלטתי ללמד את עצמי לחבק שתיקות במקום לדבר שטויות, אנחנו בעיקר שותקים.

 

הוא מכאיב לי. אבל מי אני שאשפוט? מי אני? אני עושה את אותם דברים בדיוק. החיים מלמדים אותי שיעור חשוב, להביט בבבואה של עצמי. אני רואה את הכיעור שלי במישהו אחר. רק בהבדל קטן, או אולי לא כל כך קטן, הוא עושה את זה בצורה גלויה, מצהיר על כך, משכנע את כולם בצדקת מעשיו. ואילו אני מתנהגת כמו גנב בלילה. אני שוכבת עם אדם מאחורי גבו של אחר.

 

היא יודעת שאני שם כמו אחרות בחייו של האחר. ואני יודעת עליה. סוג של מאזן אימה קלאסי.

אני לעומתו, מסתירה את זה מהגבר האחר בחיי, שכן באופן טבעי הוא לא יקבל זאת. לא כולם מזוכיסטים כמוני.