לילות לבנים

באמת שאני לא מבינה למה החיים שלנו כאלה מסובכים היום.

פעם היו כרכרות, נשים בצאוורון גבוה ומחוך. גברים היו פרקטיקלי גומרים רק מלראות את גרטה גרבו מסירה כפפה מהיד ועוד בשחור לבן. היו חדרי עישון "לגברים בלבד" שם הסיגר והקוניאק היו מנת חלקם. הנשים היו בחדר אחר, עד ליום בו החליטו לשרוף חזיות ולהתחיל את עידן הפמיניזם. במקרר היה גוש קרח, החלבן היה מגיע הביתה, חמאה היו קונים בשוק שחור ובחורף היו אוכלים דייסה וחושבים שזה מעדן.

ומה יש לנו היום?

נשים מתוסבכות, חלקן מכורות לקריירה על חשבון הילדים, גברים שלא סגורים על עצמם, בהם רווקים בני 40 ש"מחפשים" משהו ולא יודעים מה עד שספירת הזרע שלהם כבר מדלדלת. פיק אפ בר'ס לחרמנות נטו ללא רגשות, שת'אמת מניסוי ותעייה - ממש לא עושה לי את זה.

כולם מכורים להכל מלבד לעצמם - לבתי קפה עם שיחות חולין, לפטפוטי סרק, לקניות, לעבודה להכל, רק לא לעצמם.

כבר כמה ימים שהבנתי שאין לי רגשות אליו. ניסיתי שהם יצוצו פתאום ויגידו "הי נורמה, בואי נירחף מעל מגדלי עזריאלי על גבי העננים". אבל זה לא קורה.

אני כן אוהבת להיות בחברתו מאד, לישון מחובקת איתו, ללטף ולקבל ליטוף חזרה וגם להקשיב. אבל אני לא מאוהבת. אין זיקוקי דינור. אין פרפרים. לא ברור לי איך ייתכן מצב כזה שבו אני לא מאוהבת אבל כמהה לחברתו שלו.

וכפי שגיליתי, המצב זהה גם מכיוונו. לו בניגוד אליי, היה את האומץ להטיח לי את זה בפרצוף. לזכותו ייאמר כי בנעימות ועם המון חן נאמרו הדברים, אבל עדיין זה צובט במקום הקבוע בין השד השמאלי לריאה. שנייה אחרי שזה נאמר הוא רמז שניפגש שוב עוד כמה ימים. או שהבנתי לא נכון, אבל זה היה משהו בסגנון "שמתי עלייך מטען כבד, תחשבי עליו ונדבר עוד יומיים". כזה מן.

והחומות? החומות שם ושנינו מבוצרים בהן, מציצים מדי פעם מבעד לחרך וחוזרים לקונכייה.

אני חושבת, שאולי הכל היה משחק שלי ושלו. כמו שמשחקים בגן הילדים ב"רופא וחולה", אז אולי שיחקנו ב"להיות זוג". לישון יחד, לעשות נעים, להכין אוכל אחד לשני, אמבטיות משותפות...מצד שני אני גם תוהה אם הוא ואני חיים באשלייה, במן פנטזיה של חיפוש אחר "להיות מאוהבים"? אולי בימינו אנו, כשנשים ישראליות חילוניות רבות אינן שומרות עצמן לחתונה, בעידן האינטרנט, במירוץ המהיר של החיים ב2007, אולי אין יותר אהבה שהיא וואו, כזה גדול מהחיים. אולי כבר לא קיימת אהבה שהיא סוחפת את כל החושים. אהבה שהיא מטורפת. אהבה שהיא להתגעגע כל הזמן. למעט בסרטים.

מאידך, אולי מה שיש ביני לבינו כרגע, הדבר הזה שהוא "לא להרגיש", נקרא פשוט להתבגר, להתפכח ולהבין שיש יחסים והם כאלה. שצריך מישהו שנחמד איתו ונעים, מן חבר/ה טוב/ה לחיים וזהו?

א' היום אמרה לי "את חברה שלי ואכפת לי ממך. אל תשפילי את עצמך. אם הוא לא מרגיש, זה הזמן לחתוך". ות'אמת? לא בא לי לשבת על הגדר לחכות שהאדם הזה יהיה סגור על עצמו. אני לא צריכה עוד סיבוך בחיי המתוסבכים בלאו הכי.

אז אני אחתוך?