לילות לבנים

היום היתה מסיבת הפתעה לסבא היקר שלי, באם כל החורים - העיר מודיעין (הידועה בכינויה ה'לגו'). הוא חוגג היום 80 להיווסדו. למרות שהוא שמח לראותינו, היה קצת עצוב. סבתי ז"ל נפטרה באוקטובר האחרון והיא חסרה לכולנו וודאי שלסבא. הבית שלהם, שכולנו ניקינו וסידרנו לקראת שובה (שלא היה) מבית החולים, עומד ריק. הכביסה המלוכלכת שלה למשל, עדיין בשק מחכה לה. הבגדים מפוזרים בארון ועל המיטה בחדר השינה. הכלבה שלהם רזתה מאד מאז שהיא איננה, כי אין מי שיפנק בבישולים, נקנקיות ועוף. בקושי מיקרוגל סבא יודע להפעיל. ולא, הוא לא מעוניין באישה חדשה "הייתי נשוי מספיק שנים" הוא אמר לי בבדיחות הדעת. מעדיף להסתגף ולהמשיך לעבוד במכולת השכונתית, ולקפץ במהירות ממקום למקום כמו נער בתיכון (טפו, טפו, טפו!!).

מוזר, משום מה תמיד ברגעי העצב החולנייים שלי, בהם חרדת נטישתי צצה, חששתי שהוא ימות לפניה מאחר והוא המבוגר מבין שניהם. אבל היא הלכה בסבל, וכמו שהדוסים כותבים על המצבות שלהם 'הזדככה ביסורים' ואני מתגעגעת אליה. עצה - תתרחקו ותרחיקו יקירכם מבית המטבחיים וולפסון. זה מה שהרג אותה.

אבל עם האבל הגיעו גם דברים טובים כמו איחוד משפחה. המישפוחה שלי, כמו אשכנזים קלאסיים, רבו משך תקופה ארוכת השנים על כסף ועל כבוד. זה לא מדבר עם ההוא, ההיא שונאת את ההיא והאחרת קמצנית מנאיקית וכן הלאה. לא נעים. לא ראיתי את סבי וסבתי כמה שנים טובות בגלל הברוגז של אבא איתם, ואני זוכרת שמרוב געגועים הייתי מטלפנת רק כדי לשמוע את סבתא אומרת "הלו" במבטא חמוד. ומנתקת. כשהתראינו שוב כבר גדלתי והיא התפלאה איך מילדה שובבה שהתנדנדה לה על הוילון וקרעה אותו לגזרים הפכתי לנערה רגועה. גם את דודתי ודודי לא פגשתי כולל ילדיהם איתם שיחקתי בינקותי.

וסבתא קרולינה שמתה לא זכתה לראות את האיחוד. ועכשיו כשהמשפחה יחד לפעמים, פתאום גיליתי דברים חדשים עליהם. למשל, שיש לי בן דוד כל כך מקסים, בן 20 חמוד וחכם שפשוט כיף לי לדבר איתו. גיליתי חבר חדש ואני מקווה שנוכל לפצות על מה שגרמו ההורים המפגרים שלנו.

אלך לבקר אותה.

ככל שחווים יותר פרידות בחיים, הדבר נהיה יותר קל. תהליך האבל מתקצר משמעותית וממשיכים הלאה. אני שניה וחצי משם, מה'הלאה'. היום שמעתי שיר של להקת 'גזוז' (נוסטלגיה) ואף על פי שמדובר בשיר קליל, פופי ורדוד בהרבה מובנים, היו שם כמה שורות שכאשר הקשבתי להן, חשבתי לעצמי "וואלה", יש בשטות הזו משהו:

"אמרו לי להיזהר
אף פעם לא למהר
אך כל מפגש נרגש
נפלתי מחדש
שמעתי בחיי
יותר מדי
מילים יפות ללא כיסוי"

כן. מילים ללא כיסוי או ליתר דיוק רגשות ללא כיסוי. מה שחשבתי בעקבות השיר המקפץ הזה - שלא צריך להגיד סתם דברים. וגם אנשים שמהנהנים עכשיו בראש ואומרים 'היא צודקת', עדיין עושים את זה! מתי כבר יבוא הגבר, עלאק "ידיד" שיהיה מספיק גבר-גבר ויגיד לי "מאמי, את כוסית, אני חתיך. שנינו חרמנים, בואי נזדיין בלי לפתח רגשות". אני אעריך כאלה הרבה יותר, כי אם ארצה ותתאים לי סתם חלטורה מיטתית סבבה, ואם לא אז אדיוס. אבל נמאס מגברים שמחפשים לזיין אותך במסווה של "אני מחפש משהו רציני". שילכו קיבינמט.

עם נורמה לא משחקים! זה חינוך רע...

שניה וחצי ואני שם.