לילות לבנים

בעודי מרפרפת בעיתוני סוף השבוע, נתקלתי בכתבת שער מעניינת במוסף 7 לילות. בהתחלה אורו עיני! הרגשתי כמו מיני סלב, כאילו נלכדתי בידי פפראצ'י נלהב או לפחות תוצפתתי על ידי עדר מעריצות בנות 12 המתעקשות שאחתום להן על החזה שעוד לא צמח. ואז הבטתי שוב, והבנתי ש...כל הגלאם וההיפ שלי נמצאים בכלל בזבל. איפה נורמה ואיפה השיק? הביטו וראו:

כן, כן. חדי אבחנה מבינכם ישימו לב כי בערימת הדיסקים שזרקו לזבל הגלגלצים, ושעליה נכתב במוסף, נמצאת מצד שמאל, גם בבת עינה של נורמה או ליתר דיוק כותרת בלוגי המלבב 'לילות לבנים'. נזרקתי לפח כמו נערת ליווי מסוממת. אאוץ'. האם הם מנסים לרמוז לי משהו שם בברנז'ה? האם הם כל כך סבלו מהפוסט על החריץ בישבן של עומר ברנע? או קיי, אני אפסיק לקרוא לכם בוליווד, אבל אל תתייחסו אליי כאל אחרון שאריות הסביח עם עמבה של עובד. שערורייה!!

לא התאפקתי. הייתי חלשה. אני יודעת שכמה אנשים יתנקשו בחיי לאחר הקטע הזה אבל...

זה התחיל ממסז' נעים בגב מול מפזר החום, אחרי ארוחה דשנה בבראסרי. המשיך למיטה ומשם..כן כן אני והאובססיבי. שכבנו. ואני כזו צבועה, שהיטפתי לאנשים נחרצות נגד סקס עם האקס. והנה גם אני, כאחרון המוהיקניות שבורות הלב, מטפחת לי יזיז חורפי.

אבל זה לא קרה סתם.

מוקדם יותר בארוחת הצהרים, אמרתי לו "יש דיבורים עליך ועל הרוסייה המשרד". הוא ענה "אין שום דיבורים". האמת שבאמת לא היו, אבל המשכתי לנסות בנחרצות להתעקש כי כך שמעתי. ופתאום הוא הודה "זה נכון. היה משהו חד פעמי איתה. עם אילונה".

אילונה, לכל מי שמעוניין לדעת היא הרוסייה הנחשקת ביותר במקום עבודתו. כל הישראלים החרמנים תמיד מדברים עליה כעל מושא תשוקתם הנצחי. סוג של זיון אופציונלי נחשק והקטע המאד ישראלי של "אני חייב פעם אחת לפחות לזיין רוסייה". היא נאה מאד, שטנית מתולתלת, רזה וחזה מידה די בערך. הדיבור של הגברים עליה הוא "ממש" קיבוץ גלויות מחמם את הלב שכזה. פויה.

כבר מזמן האובססיבי שלי שאל אותי - מה את חושבת עליה? כשעוד היינו יחד.

ולפני שבוע בערך, אחרי שהחמיאה לו בפומבי על מראהו וחוכמתו מה רבה היא, ליד העובדת הרוסיה השנייה, מריה, החל הפלירט. בהמשך הם קבעו להיפגש בדירה שלה באם המושבות ראשון לציון באחד הערבים.

מפה לשם הם שכבו והוא אפילו לא נשאר לישון את הלילה. "יש לה ציצי ממש גדול, אבל אני לא איש של ציצי את יודעת", הוא אמר לי והוסיף "ובכלל, היא נראית ממש לא רע".

"אז למה זה היה חד פעמי?", חקרתי. בלב הרגשתי צביטונת קטנה. כמו כל אישה שהרגישה נערצת, קיוויתי שיתאבל עליי קצת, אבל הוא זריז הפסיכו. "היא לחוצה מדי", ענה מי שחיפש אותי לא פעם ולא פעמים 20 פעם ברציפות בממתינה בלחץ כשלא עניתי לו. "וגם יש לה נקודת חן מעצבנת בגב. וגם יש לה קצת בטן והיא לובשת בגדים צמודים מדי כך שהבטן שלה גולשת החוצה".

חייכתי. האמת? קינאתי הרבה פחות ממה שחשבתי. חייכתי, צחקתי ושאלתי שאלות. מה שכן, זה היה הטריגר שלי לספר לו שגם אני רעיתי בשדות זרים. הוא נלחץ. בבת אחת נהיה עצבני. "מי הוא?", "מאיפה הוא?", "איך זה קרה?", "למה?", "מתי?", "איך היה הסקס איתו?". ירייה אחרי יירייה הגיחו השאלות. כולל השאלה "אז מה הכתובת שלו?". הוא זז באי נוחות מתמדת. זה עשה לי טוב.

אז אחרי שעשינו טיזינג אחד לשני עם סיפורי הסקס, ואחרי שחוויות כושלות עם ה"אחר" וה"אחרת" היו כל כך גרועות. הגענו אליו הביתה וקרה מה שקרה. על הדרך ראיתי שהוא שינה את התמונה במחשב, מדיוקן שלי מישירה מבט למצלמה לתמונה של המרצדס מקלרן 600 SLR ואל תשאלו אותי למה אני יודעת את השם המלא...בגללו הדפוק הזה שמאונן עליה יותר מאשר עליי.

אז עוד יום עבר, חזרתי הביתה ובפלאפון חיכתה לי הודעה ממנו:

קושקוש, ממש נהנתי איתך היום.

במיוחד לצחוק איתך במיטה ולחבק אותך, התגעגעתי לזה.

סתם שתדעי...

אז אני יודעת.