לילות לבנים

לילה. כולם ישנים. רק שמשון ויובב (שמות קוד לחתולים שלי) ערים.

בזמן האחרון השעון הביולוגי שלי כל כך מסוחרר, שבאופן קבוע בשתיים בלילה תוקף אותי רעב. אני במיטה, הבטן מקרקרת ובגלל שגשם דופק על החלון ועוד יותר כי צחצחתי שיניים, לא בא לי לקום ולבלוס. יאללה, מרק, פיפי וחזרה להתכרבלות האהובה עליי עם הגבר הכי יציב בחיי - הלפטופ. (הבטרייה שלו מחממת אותי יופי. המאוורר שלו נשמע כמו נשימות...הוא לא דורש ממני כלום ומגיב כל כך יפה למגע שלי. איך אומרת מיכל אמדורסקי הפוסטמה "מאוהבתתתת")

היום הייתי בפגישה אצל הפסיכולוגית שלי. היא מודאגת ממני. מאד.

היא אומרת שאין לי גבולות. אני כמו ילדה קטנה או סוס פרא שאף אחד לא מרגיע ואומר להם "די". היא טוענת שזה דפוס פסיכופאתי, שאין לי אשמה. לדבריה אם לא איענש, או לפחות ארגיש חוסר נוחות מסוימת כהשלכה ממעשיי אז הדפוס הזה רק ילך ויגבר. היא מדברת גם על הסקס עם האקס מאתמול, עם הפסיכו ועל עוד כמה דברים. הכוונה שלה בעונש היא למשל, לעבור דירה מהמקום הנוח שיש לי עכשיו עם ה"קרקע הבטוחה", לבית אחר בו אני צריכה לשלם שכירות, חשמל, להכין אוכל ועוד שאר הדברים שנראים מוכרים למרבית הצעירים התל אביביים או בעל דירות שכורות בכלל, אבל לי הם זרים. אני מגיל 18 מפונקת כמו חתולה סיאמית. הוא דאג לי להכל, מה שהוריי לא עשו בשבילי. הוא התגייס איתי לצבא, האכיל אותי (עליתי 10 קילוגרמים רק ממסעדות ובישולים), פינק אותי בחופשות יקרות ובמתנות מדהימות (הטסתי צסנה למשל) ובאמת אהב. פשוט אהב. אהב בפשטות.

ואני יודעת שהיא צודקת. אני כנראה באמת בן אדם רע וחסר מצפון. מצד שני, חשבתי שאולי אני פחות פסיכופאתית ממה שנדמה, כי אני כן נשארתי לפעמים בגלל שהוא לא רצה שאלך. בגלל שריחמתי עליו, פחדתי שיישאר לבד. מעולם לא פגעתי בו במודע, פשוט חשבתי עלי יותר מדי. אגואיסטית.

הפסיכולוגית טוענת שאני מתנהגת ככה בגלל החיברות הדפוקה עם הוריי (תמיד כל החרא קשור אליהם). היא אמרה שבזמן האחרון היא אומרת להרבה מטופלות שהסיבה שהן זקוקות לאהבה גברית היא שזה משחזר אהבה הורית שלא קיבלו. לגבי לסביות אגב, מדובר באהבה נשית...כך היא אמרה. מסתבר שיש אישה בת 50, מטופלת אצלה גם כן, שנשואה ויש לה 2 גברים מהצד. אני פוחדת מהממצא הזה. חרדה שמא אני רואה מבט לעתיד מבעד למילותיה.

עכשיו היא רוצה שאכתוב לה כל יום מה עובר עליי. במיוחד לפני מה שהיא מכנה "צעד חשוב", כמו סקס עם מישהו, תחילת או ניתוק קשר משמעותי. היא אומרת שאני זקוקה למישהו, דמות חזקה שתשגיח עליי ותגיד לי 'עד כאן. זה לא!'.

היא גם דיברה שוב על אפשרות של לקיחת כדורים אצל פסיכיאטר או משהו.

אני חרדה.

אני חרדה לעצמי.

ועכשיו, כאילו מן השמיים תקפה אותי (שוב) המחלה גניקולוגית שמציקה לי כבר שנים. אלוהים מעניש אותי ב'אם כל חטאת'.

מי אמר שאין צדק פואטי?