לילות לבנים

כל הזמן מבטי היה נעוץ בעין שלו. השמאלית. הייתי מרותקת אליה. מבטי היה כה מפוקס עד שהיה נדמה כאילו היתה הקינטיות הזו נקודת האור היחידה בחיי. היא מצמצה. עוד מצמוץ. ועוד אחד. והם היו יחסית מהירים, אבל לא מדי.

גם דפיקות ליבי הלמו לפי אותו הקצב של ריסיו הנדלקים וכבים. ונדלקים שוב.

הוא היה מכורבל מתחת לשמיכה כך שרק האף והעיניים יצאו החוצה. הוא לא הביט בי.

"למה את לא מסתכל עליי?", שאלתי.

"כי אני לא רוצה לבכות", הוא ענה.

כל כך אהבתי אותו באותו הרגע. הוא היה כל כך יפה, מכורבל וחסר אונים. ליטפתי את ראשו. רגע נדיר.

סוף, סוף מצאנו את הזמן או היכולת לדבר על "המצב". אמרתי לו שכבר שנים אנחנו אמנם גרים יחד, אבל נפרדים ברגשות, במחשבה, בהוויה. הטחתי בו דברים קשים. לא פשוטים. בשיחות כאלה בעברינו הייתי עדינה, מרוסנת. אבל היום הרגשתי שהגיע הזמן להיות קשוחה יותר ולעמוד על שלי.

הוא אמר לי "יש לי בעיה עם המצב שלנו. אני מרגיש שאני בהמתנה. קשה לי. מה החלטת?". ולי לא היו תשובות נחרצות עבורו. הוא יודע שבכוונתי לעזוב את הדירה, אך איננו יודע מתי. גם אני לא יודעת. מחפשת באיטיות. אחר כך הוא הוסיף משפט שלא עשה לי טוב - "אל תתפלאי אם אני לא אוכל להתקרב עכשיו, כי אני פוחד להיפגע שוב".

כעסתי. חוסר המודעות שלו שיגע אותי. המשפט הזה נתפס בעיני כעיוורון מוחלט והדחקה זועקת. הוא באמת לא יודע? האם הוא באמת ובתמים לא שם לב שכבר שלוש שנים לפחות אני והוא חיים בעולמות נפרדים? האם הוא לא יודע כי יותר רחוק ממה שהוא התרחק ממני, זה כמעט בגדר הבלתי אפשרי?

הרי כך נראית שגרת ה"ביחד": הוא מגיע הביתה מהעבודה. אני מחכה בחדר שינה. שתיקה. הוא הולך להכין אוכל בחדר השני. לפעמים הוא בחדר מחשב ואני בסלון. אם אני מגיעה אליו לחדר מחשב, הוא הולך לסלון. חדרים נפרדים. בקושי מדברים. "איך היה בעבודה"?. "בסדר ואצלך?". "בסדר"..משעמם. ממש כמו שותפים לדירה שמדי פעם מזדיינים. נכון שמדי פעם ישנם רגעים של חוויות משותפות. להיות במקלחת כשהשני/ה מתקלח/ת...זה זמן איכות של דיבורים מבחינתנו. או כשעושים ספורט ביחד...לפעמים בתי קפה או סרט. אבל זה כבר לא זה. אין ריגוש. אמרתי לו שאנחנו חיי כמו זוג בני 80.

אז בעקבות דבריו על האפשרות שיתרחק ממני, התפרצתי עליו "אתה מאיים שתתרחק? אתה עושה צחוק?? אתה לא קרוב אליי כבר שנים! אין אינטימיות, אין נשיקות 'סתם' כי אוהבים, חיבוקים גם לא, אתה לא אוהב שעושים לך נעים ונוגעים בך אז אינך עושה לי נעים, אתה חי בבועה ואני חיה בבועה. אז אתה מאיים שתתרחק? מותק, אתה כבר מרוחק".

רוב השיחות ביננו מאז ומעולם, נראות כמו מונולוג. הצגת יחיד של נורמה ולא ג'ין כשמימול ביציע המכובדים יושב "הקרקע הבטוחה" שלי, ושותק. אוטיזם רגשי. והוא מודע לו, אבל עדיין - בעיה. כמו קרצייה אני מדובבת אותו "דבר איתי. דבר. דבר!!!". אין לו מה להגיד, הוא טוען. אבל מדי פעם, תודה לאל, מוציא הברות מפיו.

כשזה קרה הוא שיתף אותי מעט וזה הקל עליי. יש עם מי לדבר מלבד עצמי. נמאס לי לאונן מחשבתית כל הזמן.

"יש לי בעיה עם רגשות. לא מצליח להתחבר אליהם", לחש ועוד הוסיף, "אני מרגיש שויתרת עליי כבר. מה יקרה אם לא אוכל להעניק לך את מה שתרצי? לא בטוח שאוכל להשתנות. אני אוהב אותך ולכן כל כך קשה לי". הוא התאפק לא לבכות. "אולי אני לא הגבר בשבילך".

עניתי לו בכנות ש"אם לא תוכל להשתנות, זה לא יצליח ביננו. אני לא יכולה לחיות עם אדם שאינו חולק את רגשותיו ומראה את האהבה שבו. אני זקוקה לחום, לאהבה, לרגש. כל השאר - בית, כסף, אוכל, אלה דברים שטחיים, על פני השטח". הפתעתי את עצמי עם המשפט הישיר הזה. אז המשכתי "אני צריכה מישהו לגדול איתו, לצחוק איתו, להתפתח מבחינה אינטלקטואלית ובכלל". שתיקה.

זה התיש אותי. אויש, כמה שהייתי חייבת הפסקת מקלחת, לשטוף מעליי את כל הכאב. המים היו רותחים ונהנתי. נשטפתי ובמקביל צילמתי במבטי את המקום הזה. ניסיתי להנציח את הרגע. בעיני התבוננתי בזכוכית מגדלת בחדר האמבטיה שאני שיפצתי יחד איתו. בקרוב זה יהיה רק בזיכרון שלי. רק שם, בתאי המוח היא האמבטיה תהיה עוד שלי. הוא נתן לי בזמנו חופש מוחלט לעצב את הבית שלו כאוות נפשי. איך נהננו בימים ההם יחד. היתה תחושת יצירה משותפת, עשייה, בנייה. המים שורפים אותי. בוחנת כל קישוט בקיר, את הברזים שרציתי שיהיו ועלו ממש הרבה, הצבעים הנעימים כל כך של אריחי הריצפה והאסלה. אפילו האסלה נראית לי ברגע הזה מה-ממת...אני אתגעגע, זה קשה.

כשחזרתי למיטה הוא ישן כבר. המשכתי לזמזם לי בראש את המשפטים האחרונים של השיחה ביננו.

"אין אשמים במצב שלנו, לא אתה ולא אני", אמרתי לו. "ישנן עובדות בשטח - אני ואתה מרוחקים. זו האמת. אשמה זו פרשנות ולכן אני מסלקת אותה".

מחר יום חדש. אין לי כוח לעבוד בימים אלה. הכל נראה כל כך קשה ומתיש.

יש בי אהבה אליו ואני לא יודעת אם היא תנצח.

והמשפט הבא, אותו אני יודעת ממזמן, ביגר אותי ב-20 שנה לפחות: לפעמים אהבה זה לא מספיק.