לילות לבנים

אני חולה.

הגרון כואב ושורף. דלקת חריפה. אני גם מקנחת את האף ללא הפסקה ויפה ירקוני (עריכה: שושנה דמארי. חל בלבול) השתלטה לי זמנית על מיתרי הקול.  יש שיר חמוד ברדיו. אני מנסה לשיר אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה קרקורי צפרדע..ובדרך כלל אני שרה יפה! זוועה.

הכנתי לי מיץ תפוזים סחוט ואני שותה לסירוגין מים רותחים עם דבש ותה עם דבש...מדי פעם גם צלחת מרק מגיעה לכיווני. אני שוקלת ברצינות לנסות מתכון של חברה שכולל שילוב דוחה של מלא מרכיבים שאף אחד מהם לא הולך עם השני - לוקחים בצל, דבש, פלפל, לימון ומים חמים. הנועזים יכולים להוסיף גם שום כתוש. מערבבים טוב ונותנים לזה לנוח כמה שעות. בדרך, מדי כמה דקות, מנקים את גופות הזבובים שעברו במקרה ליד הבלילה המגרה הזו והתעלפו. אחר כך מוסיפים לתערובת ביצה (חיה) ושותים. דוחה, אבל במצבי הנואש ועם קצת מטשטשים יש עוד אפשרות שאנסה זאת.

מתכונים אלטרנטיביים פחות דוחים יתקבלו בברכה. גם שוקולד או סתם ביקור חולים יתקבלו באהבה!! 

אמרו לי פעם שבהופעת דלקת ולא משנה איפה בגוף, זה סימן שהגוף רוצה להקיא מתוכו משהו. להתנקות. ואני מקבלת את התיאוריה. אני חושבת שהנפש שלי יצרה את הדלקת הזו. למה? כי היא הופיעה במקביל במקום נוסף, אסטרטגי והמבין יבין. למזלי, יש פרופ' אחד חבר של ההורים שמטפל בי במיידי כך שלפחות חזית אחת מטופלת בשעת הצורך (למזלי זה לא קורה הרבה), בצורה משביעת רצון.

סיפור גיניקולוגי. מי שנגעל זה הזמן לעצור :)

היום נזכרתי בהקשר זה בסיפור שקרה לי בצבא. סיפור טראומטי שמעיד יותר מהכל על טמטום של רופאים שמלחיצים אותך מוקדם מדי ומסיקים מסקנות מהר מדי. אני  נזכרת, כותבת כאן זיכרון מאד, מאד אישי וברקע ה'סמית'ס' שרים לי: How soon is now.

הייתי חיילת פעורה בעיתון צבאי שחיפשה כל הזמן את האפשרות לנצנץ את עצמה לדעת. יום אחד, בלי שום קשר ל'יום  בחודש', התחילו דימומים. לא משהו רציני, אך עדיין דורש בדיקה. מובן שבבסיס עשו לי פרצופים, כמו הילד שצעק 'זאב', 'זאב'..רק שהפעם זו היתה אזעקת אמת.

נורמה עשתה דרכה לכיוון הקרייה שם ממוקמת המרפאה הכי מזוויעה בתולדות האנושות. כן, זו שמגיעים אליה ב-08:00 בבוקר ומגלים שאתה רק מספר 170 בתור...

נורמה מחכה, וממתינה ונכנסת מתישהו בצהרים לרופא עייף שבקושי מביט בי. אני מספרת לו מה עובר עליי. "גם הבטן מעט כואבת" אמרתי. הוא הסתכל עליי ואמר - "דחוף למיון".

אז התקשרתי לחבר שחתך מהעבודה ובא לקחת אותי לבית חולים.

במיון נשלחתי למחלקת חירום נשים באיכילוב. נכנסתי לחדר שבו שהתה אחת הרופאות היותר רציניות ואנטיפתיות שפגשתי בחיי. היא בדקה אותי באמצעות אולטרסאונד פנימי ולפתע הבעת פניה השתנתה. "צוואר הרחם שלך דורש בירור דחוף!", היא אמרה. "מה זה אומר?", נבהלתי. זה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו, צוואר רחם בעייתי ועוד בעיני רופאה קשוחה שעושה רושם שכלום לא מזיז לה. "זה אומר שביום ראשון את מגיעה למרפאת צוואר הרחם, קובעים לך תור ואת נבדקת. יש לך גידול לא ברור", היא אמרה.

גידול? גידול??? נכנסתי ללחץ. מה לי ולגידול? למה אני צריכה את החרא הזה עכשיו? "איזה סוג של גידול. סרטני?", שאלתי? "זה בהחלט יכול להיות גידול סרטני", היא ענתה. ואני הייתי בשוק. טוטאלי.

יצאתי החוצה לחבר. בכיתי. נלחצתי מאד. "היא אומרת שאולי זה סרטן", ייבבתי. הוא הרגיע עד כמה שהוא יכול, אבל אני ממש נלחצתי.

כבר באותו היום נקבע לי פגישה אצל הפרופ' המומחה, החבר של ההורים שהוא סוג של מלאך המהלך על פני האדמה הזו. הוא בדק, הוציא בניתוחון קטן את הגידול שהסתבר כ"מיני גידולונצ'יק". בהמשך הגידולונצ'יק (נקרא לו לצורך העניין 'יוסי') נשלח למעבדה והתברר כשפיר. המומחה, עוד קודם לכן, ממש התרגז על מה שהרופאה אמרה. "זה חוסר אחריות מצידה להפחיד אותך ככה", הוא אמר.

מאז, טפו טפו טפו לא הישנו הדברים האלה. אם כי כמו כל בחורה אנו סובלות מדי פעם מדלקות באיזור.

מה שכן, הרומן שלי עם מרפאת צוואר הרחם, לצורכי מעקב נמשך לא מעט זמן.

במרפאת צוואר הרחם למי שלא עברה את החוויה המרנינה הזו זה הולך כך:

את באה, מתיישבת על כסא העינויים הכי מפחיד בארץ. מולך מסך טלוויזיה. אולם, בעוד במרפאת שיניים למשל משדרים חדשות, טלנובלה או ספורט, הרי שבמסך הזה משדרים אותך!! או ליתר דיוק את מה שקורה בצוואר הרחם שלך!

"גבירותיי ורבותיי, בשידור חי מהכו# של נורמה, אנו מביאים לכם את הסידרה החביבה על כולכם - יום בוגינה! והפעם, אנו עוקבים אחר עלילותיו התוך רחמיות ואינטר גלקטיות של 'יוסי' גידול קטן ונחמד שהוצא לגלות לאחר שגר אצל נורמה כחצי שנה. האם 'יוסי' ישוב הביתה? האם תמצא נורמה אהבה חדשה? כל זאת ועוד. הישארו עימנו". ותודה לד"ר איקס (השם שמור במערכת), טכנאי השידור.

אז כמובן שלא הסתכלתי. יש גבול לכל תעלול. ומאז, ישתבח שמו, אין תקלות בתחום הזה. זו היתה מעידה חד פעמית של הגוף, ששינתה לי את דרך החשיבה וההסתכלות על דברים. היא גם הוכיחה לי עד כמה רופאים יכולים להיות נחפזים וחסרי רגישות .

אז זהו שיתפתי ברגע מאד אינטימי וכואב מחיי. אני מבינה את הגברים שמודים עכשיו לאלוהים 'ברוך שלא עשני אישה'. מצד שני, חכו לגיל שבו תעברו בדיקת פרוסטטה, על ידי רופא שמן בשם אלכס עם כפפה ביד ואז נדבר.

כאן נורמה ממיטת חוליה מחזירה את השידור ההזוי לישרא.