לילות לבנים

יום שישי. אני לומדת למבחן באוניברסיטה בין שיעול לשיעול. שני חברים יוצאים לפאב וכנראה שבשל מצבי איאלץ לוותר הפעם. חבל דווקא רציתי לראות אותם.

לא מזמן כתבתי פוסט על זה שקשה לי להרגיש. קראתי לו Numb. זה עדיין מציק לי. אז היום, כי לא בא לי ללמוד וגם כי הצינון עושה את שלו, ניסיתי להתחבר לתחושה של אין תחושה. לגרד מתחת לפני השטח ולהבין מה זה בדיוק אומר. הגעתי למסקנה שזה מרגיש כמו מישהו שצובטים אותו ואין כלום. צובטים יותר חזק ועדיין זה לא מרגיש. רושפים אש ולהבות על היד וזה מרגיש כמו דגדוג, אם בכלל.

זה להיות כמו זומבי. מת מהלך בין תהיות והגיגים על הכל ועל כלום. וגם כשמתחבר גוף לגוף ובשר לבשר בצורה הכי טהורה שאפשר ומתוך כוונה נקייה, זה עדיין מרגיש מלוכלך. וגם כשמדובר במי שפעם היתה תחושה אליו.

זה לבכות בלי דמעות, לחייך בלי שיניים, להביט בלי לראות ולשאוף בלי לנשוף. זה למות.

ואני, אני רוצה לחיות. רוצה לאהוב. אבל אולי קודם אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי. באמת לאהוב, כי גם היום נדמה לי שזה רק מעל פני השטח.

היום גיליתי להקה חביבה וענתיקה בשם 'נעלים'. להלן ציטוט משיר שלהם "אהבה בטוחה":

"אתה שולט במצב

 חיים טובים נופלים עלייך עכשיו

 לא עושה חשבון

 תמונות שלך מסתובבות בעיתון

 ונשארת אתה

 אמיתי לפחות כמו שאמרה שבאה רק לספר

 הבנתי שאולי כדאי

 ש..תיקח, תיקח, תיקח אותה

 היא תיתן לך, אהבה בטוחה

תיקח,תיקח, תיקח אותה

היא בדיוק בשבילך"

גם אני רוצה אהבה בטוחה. אני בטוחה?

אני רוצה לתת אהבה בטוחה למישהו.

לפחות בבלוג שלי אני יודעת שאני נותנת לכם אהבה.  ומקבלת. כיף לי.