לילות לבנים

הכדור של אתמול הפיל אותי. נקסין 500mg שנבלע בקלות עם כוס מים. רציתי להוריד את זה עם פיג'לינג, בסוף ויתרתי. כעבור חצי שעה נרדמה נורמה כאחד האדם, נדמה לי שזה היה ב22:30. נפלא, במיוחד כשיש מבחן ענק שצריך ללמוד אליו.

השעה היתה 05:38 כשהתעוררתי. כולי ג'יפה, מסתבר שנרדמתי על הפלאפון שלי, בלי לצחצח שיניים, בלי מקלחת, בלי להוריד את החזייה. קמתי והכאבים שמציקים לי כבר שבועיים עוד היו שם. הדלקתי דוד, תנור אמבטיה וכעבור חצי שעה הפכתי ללובסטר בתוך המים הרותחים.

על הדרך גיליתי שצמחה לי נקודת חן חדשה במיקום קצת משונה. הנה התיעוד:

כמעט על כף היד, אבל לא. בדיוק במרכז הקפל של היד באיזור עדין, עדין. מעניין מה זה אומר. קוראות בקלפים, בקפה ואורי גלר בהחלט מוזמנים לחוות דיעה. הדפים ברקע זה החומר למבחן שנראה כל כך לא אטרקטיבי כרגע, שזה אסון.

כשהרע מכל קורה

אני אנטי כדורים. על אנטיביוטיקה בכלל אין על מה לדבר. זאת, למעט מקרים חריגים כמובן. לרוב אני אוהבת לתת לגוף שלי להילחם בעצמו. הסיבה לכך די מובנת לי...אחרי הסיפור הבא היא אולי תהיה מובנת גם לכם.

זה היה לפני 3 שנים. חזרתי הביתה מפגישה עם חבר. בדיוק התכוננתי לבדוק דואר באי-מייל כשאמא שלי מתקשרת וקולה מודאג "אנחנו בבית חולים. אחותך כנראה לקחה בטעות יותר מדי כדורים. אנחנו לא ממש יודעים. היא הרי היתה מצוננת בימים האחרונים. אנחנו בתל השומר". לימים יתברר, כי בין המכתבים באי-מייל חיכה גם מכתב מאחותי. היא היתה אז בת 15. לא קראתי אותו, גררתי את החבר וטסנו על 150 קמ"ש לבית חולים.

זה המקום לספר, שאני ואחותי גדלנו כילדות מפתח. ההורים אף פעם לא היו בבית. אמא היתה אשת קריירה שעסוקה בעצמה, ואבא איש פשוט וטוב לב שסבל מדכאון וגם הוא לא היה שם. אני גידלתי את אחותי הקטנה ממני בכמעט 7 שנים, מתנה לחיי. היינו מאד קרובות עד גיל 18 בו עזבתי את הבית. עד היום היא מרגישה שנטשתי אותה. הייתי חייבת לברוח משם. חייבת.

בבית החולים אחותי היתה במצב זוועתי. היא לא הצליחה לעמוד בלי להתמוטט. היא השתוללה מדי פעם ונלקחה לכל מקום על כסא גלגלים. כשאני הגעתי לשם ראיתי אותה אחרי שכבר הוציאו לה עם זונדה את כל מה שהיה בקיבה הקטנה שלה. עשו לה מיפוי רעלים. לאט לאט פיסות בסיפור התחילו להתחבר.

ההורים היו בחפלה דרוזית אצל חברים. אחותי נשארה בבית. היא תכננה את מהלכיה מראש - השאירה מכתבים מקוונים בתיבות האי-מייל של בני המשפחה, השאירה מכתב מתחת למיטה עם הוראות להלוויה שלה. התקשרה להיפרד. גם ממני!! ואני לא הבנתי שהיא נפרדת!!! חשבתי שהיא חולה וחלשה כשהיא התקשרה. היא מילמלה לי "נורמה, אני אוהבת אותך. לקחתי כדור, כי אני לא מרגישה טוב". ואני שידעתי שהיא מקוררת, חשבתי שבאמת היא לקחה כדור כדי להבריא ומסטולה ממנו. כמו שאני הייתי אתמול מהנקסין. זה גם לא היה נדיר שאני והיא נגיד אחת לשנייה שאנחנו אוהבות.

המזל הגדול בסיפור הזה היה שהיא אכלה כמויות אדירות של שוקולד נוטלה ביחד עם הכדורים "אם כבר למות, אז למות עם טעם מתוק בפה", היא הסבירה לי לימים את המעשה ההזוי הזה. כתוצאה משילוב התרופות והשוקולד היא הקיאה ברחבי הבית. כשהורי חזרו, הבחינה אימי בסימני ההקאה וראתה שאחותי לא מגיבה אליה. הם רצו מיד לבית חולים. אחותי בהגיעה לשם היתה במצב בינוני. היא לקחה קוקטייל של כל הכדורים במצאה במזווה של ההורים.

מאותו רגע, כרגיל, אני הפכתי להורים במקומם. אבא שלי התמוטט כל הזמן, הוא גם כך על כדורים נגד דיכאון. אמא שלי נסעה הביתה כדי להביא חפצים ואז גם גילתה את מכתב הפרידה הראשון של אחותי דרך האי-מייל. אני והוריי שמרנו עליה במשמרות. כמובן שאני שמרתי בלילה ('לילות לבנים' כבר אמרנו?). ליטפתי, וחיבקתי ודאגתי. אבל גם כעסתי. מאד כעסתי. בין לבין אבא שלי בכה ואני עודדתי אותו. אמא שלי לא בכתה לידי. היא לעולם אינה מראה סימני חולשה ליד אנשים.

התחושה העיקרית שלי כלפי אחותי היתה שהרגשתי נבגדת. לא הבנתי איך עם כל האהבה שלי אליה ושלה אליי, איך היא יכלה לעשות כזה מעשה אגואיסטי?? איך לא הבינה שכזה דבר היה הורס לי את החיים?? איך היא ויתרה על חייה שלה??

בימים שאחרי שובה מבית החולים, לא הפסקנו לריב. מישהו דחף לה ספר "תהילים" בבית חולים והיא התחילה לקרוא בזה בשיטתיות ולהתפלל וזה חירפן אותי. היו שם כמה דוסים שזיהו מצב של ילדה חלשה ודחפו לה את זה. אבל זה סיפור לפוסט אחר.

במכתב הפרידה שכתבה לי אגב, היא הודתה לי על שטיפלתי בה. היא ביקשה ממני סליחה וכתבה ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". מאז המשפט הזה לא יוצא לי מהראש. במכתב להורי היא ביקשה שידאגו לי. בסידורי ההלוויה שלה שנכתבו במכתב מתחת למיטתה, היא ביקשה שכולם יאהבו אחד את השני. מסר של אהבה אוטופית היא ביקשה להעביר.

הקטע העצוב הוא שלפני ניסיון ההתאבדות שלה אחותי היתה תחת השגחה פסיכיאטרית ולקחה כדורים נגד דיכאון באותה התקופה. היו סימנים אבל הרופאה שלה לא קלטה אותם. מחקר בריטי שתוצאותיו פורסמו שנה אחר כך כלל את הכדורים שלה 'רסיטל' בתור כאלה שהוכחו כי עצם לקיחת גרמה אצל רבים דוקא לנסיונות אובדניים במקום לרפא דיכאון.

מאז המקרה, הוריי התחילו לחשוב פחות על עצמם ויותר לדאוג לה. אותי הם פספסו כהורים בהקשר הזה.

אותי גידלו ילדים, שיצאה להם ילדה בטעות בהפסקת לקיחת גלולות של אמא שלי בעת מישגל סוער בקנדה.