לילות לבנים

השיר בכותרת הוא אחד משירי הילדות האהובים עליי. אין לי מושג איפה למצוא אותו, מי שר, חיבר או הלחין. "עוד מעט אהיה, גדול יותר מדי. אז אבא עוד סיפור אחד ודי". (עריכה: הנה השיר ותודה לקולמבו http://www.mikigavrielov.com/artID.php?SUBcontent=17&SONGcontent=2)

הזיקנה זה דבר נוראי. ומדהים כמה מהר זה מגיע. היום אני בת 26 ותכל'ס גיל 70 לא נראה לי כזה רחוק. לאחרונה ישנה תופעה מדאיגה. סבא שלי כל הזמן נופל. לא יודעים למה, הוא פשוט מאבד שיווי משקל ובום. אמבולנס, אשפוז, שברים. אז לפני שבועיים בערך הוא נפל במהלך חופשה של בית הלוחם (הוא נכה צה"ל) בים המלח. נפל, על הפנים ודם הצטבר בחלל הראש, ליד המוח ויצר קריש דם. אמרו שייספג. הבטיחו. לבן דודי הקטן אמרו ש"סבא התחפש לדובי פנדה", כדי להסביר לו את העיגולים השחורים, סגולים מסביב לעיניים. כולם דאגו מהמכה בראש, עד שלא הבחינו שהוא גם שבר שתי צלעות. את זה גילו רק שבוע אחר כך. מערכת הבריאות בארץ פשוט מקצועית ונפלאה.

אז היום, בבית, הוא החל לדבר מוזר. "מה זה?", שאלה אותו סבתי והצביעה על בננה. הוא לא ידע. "ומה זה?", היא הצביעה על משקפיו. אין תשובה. כמו תינוק. הגוף סוגר את מעגל החיים. פתאום כל רגע במחיצתו נראה יקר ערך וחשוב. אנחנו לא מעריכים מספיק את האנשים שסביבנו ונשאבים לשגרת הקיום הנוחה שלנו.

באופן אבסורדי, רק היום קפצתי לבקר בבית הקברות את סבתי השנייה ז"ל שנפטרה לפני חמישה חודשים וכשחזרתי נודע לי שסבא שוב בבית חולים. אמרו שעבר שבצ מוחי. מטריד ומפחיד. מחר אלך לבקר אותו, אם הוא יזהה אותי ולא יחשוב שאני בננה או משהו.

אני יכולה להישבע שהיה היום חילוף מבט מטפטף ביני לבין הדוגמגיש רז מאירמן. אני אספתי את חפציי והתכוננתי ללכת והוא שישב בקרבתי בדיוק שאב חתיכת נודל עסיסית מהצלחת המג'ורפת שלו (ג'ירף נודלס בר איז דה בסט). הוא היה בלבוש מושקע ואני במכנס טרנינג אפור ומראה מרושל. וגם אם דמיינתי, זה אולי רק בגלל שהייתי מהופנטת מהעיניים הכחולות, כחולות שלו. אבל לא דמינתי.

אין ספק, שהוא פותח פער עצום, מדובר בגבר הכי יפה בארץ. אומרים שגברים אוהבים נשים בטרנינג. שזה סקסי. לי לא ברור למה, אבל אני מוכנה לצורך העניין לחבק את זה בשתי ידיים. ואת רז באמצע.

אני בחורה ליברלית. יש שיאמרו, ממש ליברלית ועם ראש פתוח. אני לא מהבנות המתחסדות האלה שנגעלות מסרטים כחולים ונעלבות, כי הן מגלות שבן זוגן נהנה לעשות ביד מדי פעם. הכל מובן לי וטבעי. אז למה היום, הוא ממש נלחץ כשגלשתי באינטרנט ובאקספלורר במחשב שלו, ובכתובות ה"היסטורי", היו כמה אתרי סקס. "למה את נכנסת מפה? תכנסי מה"פייבוריטס", הוא אמר ונלחץ. "בואי אלמד אותך". הטכנופוב הזה, שבזכותי בכלל יש לו מחשב, רוצה ללמד אותי? ולא שאני מבינה גדולה במחשבים, אבל נו באמת. פייבוריטס?

אתמול הוא עוד אמר לי "למה באת עכשיו? את יודעת שעד לפני שעתיים היתה כאן מישהי?". ואני קברתי את הראש באדמה. אם הייתי מגיעה והיא היתה שם? האמת, באישהו מקום הייתי נהנית מזה. "מי זאת?" היא היתה ודאי שואלת. ואחר כך עושה לו סצינה שלמה. ואני בטח הייתי דורשת לשוחח איתו ו"שהיא הזונה שך תקשיב, אין בעיה". אחר כך הוא גם אמר שהוריד את תמונתי מהשומר מסך שלו, כי "מה יחשבו הבנות שאני מביא הביתה?". סיור באמבטיה הראה לי שגם מברשת השיניים שלי נעלמה מהאופק.

ואני הרגשתי מושפלת. מאד.

בסוף "פסיכופת אובססיבי" התוודה ששיקר. לא היתה אף אחת. זו היתה נקמה בי. זה כאב. וגם הוידוי שלו - "רציתי שתרגישי פעם אחת מה עובר עליי", לא עזר לתחושתי החמוצה והמרירה. הרי בכל זאת, שבוע קודם, בצימר באמירים, זו היתה האמת.