לילות לבנים

בתור תלמידה מרמת גן הברזתי המון. כבר מבית הספר היסודי, אני ול' הסטודנטית לביולוגיה היינו ממציאים תירוצים איך להבריז. כשהיינו מדברות בטלפון, הקוד הסודי שלנו כדי שההורים, במידה והם מצותתים לא יבינו, היה "את באה לאכול גלידה מחר?", והמשמעות הנסתרת: אין לי כוח לשיעור חשבון, בחייאת אמא שלך, בואי נלך לגינה ליד בית הכנסת ונקנה שוקו ולחמנייה בקיוסק.

ההרגל נמשך גם בתיכון. הייתי מהתלמידות האלה שלא צריכות להגיע לשיעורים, לומדות יום-יומיים לפני בחינה ומוציאות 85. למעט מתמטיקה, מקצוע השנוא עליי עד היום, כל הלימודים שיעממו אותי עד מוות. השיעורים היחידים בהם דבקתי, היו שיעורי מגמת האומנות.

אבל היה לי נשק סודי, (מלבד הורים ליברלים יחסית). לנשק קראו חנה, אחות בית הספר. אישה חייכנית, פנים עגלגלות, שיער שחור קצר, לב טהור והרבה הרבה מיץ פטל. היא מאד אהבה אותי, בתקופה שהרגשתי לבד ביקום. היא גם הכירה איכשהו את סבתא שלי מעבודתה לפני למעלה מעשור בקופת חולים וזה מאד עזר. היא תמיד איכשהו הצילה אותי.

בכל פעם שלא התחשק לי ללכת לשיעור היסטוריה למשל, היתי אומרת "המורה כואב לי הראש", והולכת לחנה. התרופה של חנה היתה מיץ פטל. לא חשוב מה המחלה, הפציעה או ההתחזות, מיץ פטל היה הדבר הראשון שהיתה מוזגת עם הכנסך לחדר. זה הפך לאקט מיתולוגי, שעבר מדור לדור כל עוד חנה היתה שם. מאחר והייתי חיית לילה עוד לפני הבלוג הזה, ומאז ומתמיד השעון הביולוגי שלי היה הפוך, היא היתה לפעמים נותנת לי לשכב על מיטת הבדיקות לישון או לכל היותר להירגע. היא ידעה שאני בריאה, למרות שאובחנתי כסובלת ממיגרנות. תמיד אחר כך היא היתה נותנת לי אישור למורים (לא שזה עזר לי לתעודה, שבה הורדו לי כמעט כל הציונים על היעדר נוכחות) וגם תמיד היתה מדברת איתי, מדובבת, מתעניינת ונותנת תחושה טובה.

גם כשהפרתי את הברית בין הבתרים שלנו ושיקרתי לה, היא המשיכה לגונן, כמו אמא אווזה. פעם אחת חברתי, אמא של עדן, עבדה כמזכירה אצל רופא השייך לקופת חולים 'מכבי'. היא סידרה לי אישור של 'מכבי' לכמה ימי מחלה. הטעות היתה ששכחתי כי בשל היותי שייכת ל'כללית', ובשל היכרותה של האחות עם סבתי, הרי שהכי קל לתפוס אותי על זיוף. אבל, שוב למזלי, בגלל שהיא אהבה אותי, יצאתי עם אזהרה בלבד. חנה סגרה את הסיפור בתוך "חדר האחות" ודאגה שמנהל בית הספר לא יעשה מזה עניין.

לפני כמה חודשים, חלתה חנה בסרטן. מיד כששמעתי שהיא עוברת טיפולים, התקשרתי אליה. היא מאד שמחה, זכרה אותי וביקשה למסור כמובן דרישת שלום. אני מתארת לעצמי שהשיחה מצד אחד עודדה אותה ומצד שני דיכאה אותה. כשתלמידה לשעבר מתקשרת לאחל רפואה שלמה, סימן שסופך קרב.

אז היום התבשרתי כי היא נפטרה. מודעת אבל קטנה וסתמית בעיתון לימדה אותי שיש לה בעל, בת נשואה ושני בנים. להלוויה לא הלכתי, אבל לשיבעה אני מניחה שאלך עם אחותי, גם היא בוגרת בית הספר ומטופלת על ידי חנה המלאכית.

אני מביטה כעת על ספר המחזור שלי מביט בי חזרה מהמדף, ומפחדת לפתוח אותו ולהביט בה.

ורק אתמול הבטתי על נקודה בקיר, מעין קישוט ולפתע הרגשתי איך כמו בסרטים הכל רץ בהילוך מהיר. דמיינתי איך הזמן עובר בקצב היסטרי, עד שהבית מתחיל להירקב, הקירות מתפוררים והקישוט הזה שאני מביטה בו הולך וקמל. יותר מדי טלוויזיה ויותר מדי שחור בנשמה, מביאים לתוצאות הרסניות.

היום ה"מושיע המדומה" דיבר, ודיבר, ודיבר. ואני השתעממתי. הוא בעיקר התבכיין על בעיותיו ואני הייתי טרודה בכך שאני צריכה ללכת לעבוד. ואז אני עם קוקו מרושל, מביטה בו, ספק נרדמת, ספק נפעמת מהתסכול שלו הוא אמר לי "ואוו. את נראית ממש יפה עכשיו", חייך אליי, חייכתי וצחקתי צחוק נבוך והוא חזר לדבר. זה ממש כיף שאין משיכה או רגשות ועדיין אפשר להחמיא. זה כיף.