לילות לבנים

אם תשאלו כל בחורה, גדולה, קטנה, רזה, שמנה, עובדת בבנק, מנכ"לית, פקידה או רואה חשבון. לא משנה, כולן יגידו שיש דבר אחד שמרגיע אותנו הנשים ועושה לנו טוב. אבל טוב כזה של גרררר....כמו חתולה. אתן ודאי יודעות על מה אני מדברת - מניקור פדיקור! יאמי.

אתמול גלית, שם בדוי, אחת מיחידות הסגולה שאינן אוהבות את הטיפול השמיימי הזה, אמרה לי "אני לא מבינה איך את נותנת למישהו אחר לגעת לך בציפורניים. זה נראה לי מפחיד, אני פוחדת שיכאיבו לי". ואני בתגובה נופפתי בציפורניים האדומות-יין שלי לכל כיוון. בכלל, כיף לדבר עם הידיים, ובצירוף לק אדום בורדו זה הופך אותך לדרמה קווין מארץ הדראג.

אז אתמול בצהרים, נלקחתי ל"הפתעה". ככה סתם לא בשביל סיבה מיוחדת. אולי בעצם כדי לחגוג את יום חמישי. הוא אמר לי "אל תנסי לנחש מה זה", אז ניסיתי וכמעט קלעתי. הגענו למקום, פסיכו נתן לי מעטפה ואיתה ניגשתי לספא. מיד נלקחתי לחדר מרכזי שיש ממנו נוף מדהים לים. המניקוריסטית, לינה היא ממולדובה. בחורה צעירה עם ילד, שמתגעגעת לשלג ומדברת רומנית. קישקשנו על הלהיט בראש "נומה נומה יה" ושאלתי אותה "צ'ה פה צ'ה?". בכל זאת, שורשים רומנים שעליי להשוויץ בהם (ללי וקולמבו, זה מכווון גם אליכם).

היא סיפרה שאמרו היום ברדיו שהגיע האביב. במולדובה, כך סיפרה, יש מנהג מקסים לכבוד בוא האביב, שנחגג כל שנה באחד במרץ. תופרים סיכות עם פרח לבן ופרח אדום והולכים איתן כל היום. אפשר לקנות סיכות בחנויות, להכין בבית ותמיד אוהבים להחליף אותם עם חברים או סתם עוברי אורח ברחוב. הסיכה מסמלת אגדה, על גיבור העיירה שנהרג ביום האחרון של השלג, והדם שלו השאיר כתם אדום ובוהק מעל הלובן הנקי של השלג. על פי האגדה, באותו מקום בו נהרג, צמח פרח ומאז לזכרו וסתם כי כשקר יש זמן לתפור ולסרוג, הם מכינים את הסיכת הללו. חבל שלנו אין מנהג ישראלי משלנו. למשל לזרוק סברסים קוצניים אחד על השני, או ללכת עם דגל ישראל קרוע ולידו תמונות של אישים בכירים במדינה שסרחו. עוד רעיונות?

אז אחרי המניקור הפדיקור, וצלחת פירות ושמפניה שנכנסה לחדר באיחור לא אופנתי בעליל, יצאתי מרוצה ושמחה וטיילתי בנעלי אצבע ברחוב ההמומה אדם כדי שכולם יתרשמו מכפות רגליי המשומנות, מבושמות, חלקות ומציפורניי המשויפות ובוהקות באדום. ככה גם אכלתי את ארוחת הבוקר שלי. ולא אכפת לי שקפא לי התחת ממשב הרוח בין האצבעות, לי יש לק ולכם לא!!!

מאוחר יותר מצב רוחי השתנה עם בואו של כאב ראש קטלני. כן, את המשך היום ביליתי בחדר חשוך, ללא מוזיקה, ללא רעש, ללא אנשים. רק אני והמיגרנה שלי התייחדנו לנו יחד. לפעמים צריך לדעת לחבק את הכאב. לפרוש לו זרועות פתוחות ולהזדקק איתו ביחד. זה מרגיש כמו הרעש הזה שמשמיע סיר רותח מיד עם מגע המים הקרים בכיור. טססססס.....

יצא לי לפגוש לאחרונה את החבר שלי מהתיכון. ככה סתם, ישבתי בבית קפה, לפתע נכנסה מישהי שלמדה איתי בשכבה, נגנית ג'אז, או אולי זמרת. לא זוכרת. הנהנו לשלום, כבר יצא לנו להיתקל אחת בשנייה. היא ישבה בחוץ, עם מישהי שגם למדה איתי בשיכבה, עם פרצוף עקום במיוחד, שמעולם לא יצא לנו להחליף מילה.

כשיצאתי מבית הקפה, פתאום ראיתי את ד' יושב איתן. הוא היה תיאטרוניסט בבית הספר וכיום הוא גר בירושלים. זה מדהים, הוא לא השתנה בכלל ואפילו נראה לי עדיין כמו ילד, כמו שזכרתי אותו מהתיכון.

קישקשנו קצת, צחקנו, הוא אמר שהוא מנגן ב"אקדמיה", והמלצתי לו על מסיבת פורים שהתקיימה אתמול בעיר העתיקה בירושלים. מעניין למה מתחפשים במסיבה שכזו. לערבי/ה?

נפרדנו לשלום, ואני חשבתי שזה ממש חבל שאני כבר לא תיכון. הייתי רותה לחזור לשם כמו שאני עכשיו, בשלה עם כל הידע שצברתי. שמה זין על ענייני מקובלים/לא מקובלים, בנים ובנות של שתופסים תחת. הייתי רוצה לחזור ולעבור אותו אחרת. נו שוין.