לילות לבנים

אתמול הייתי בשיבעה של חנה "מיץ פטל", האחות המיתולוגית בבית הספר בו למדתי. הייתי התלמידה היחידה שהגיעה לניחום אבלים מהתיכון, שזה ממש עצוב כי האישה עבדה שם 19 שנים.

אני לא יודעת למה, אבל יש משהו בגברים עצובים שהופך אותם לסקסיים בצורה מחרידה. מסתבר שלחנה יש ארבעה ילדים חלקם יפים מאד, וחלקם לא. כל אחד מהם נראה אחרת לגמרי כך שבחיים לא הייתי מנחשת שהם חולקים בקירבה משפחתית כלשהיא.

ואז הוא נכנס. בהתחלה לא הבנת מי זה כי חולצתו לא היתה קרועה. אבל היו לו זיפים ולפי ההמולה סביבו הבנתי שזה אחד מבניה. החלפנו מבטים, הוא בחור ממש ממש יפה ונראה מעט עצוב, אם כי חייך לעיתים חיוך מקסים. אומרים שהכל נמצא בעיניים, ובהחלט העיניים שלו מדברות בשביל עצמן.

אחותו הגדולה ערכה ביננו היכרות. הוא התיישב לידי והתחלנו לדבר על חנה. מסתבר, שהאשה המגניבה הזאתי טסה לבקר אותו בהודו לפני כשנתיים חצי. הוא הראה לי תמונות שלה ושלו: הנה חנה במלון, וכאן היא במקדש הלוטוס. והנה חנה ובודהה. ועוד בודהה אחד. "היא היתה כל כך מאושרת בטיול", הוא סיפר. ואני רק רציתי ללטף אותו, ליטוף של אם במקום זו שהוא איבד. 

מסתבר שיש סוג של סרטן קטלני "ללא מקור". מדובר בסרטן לכל דבר, גרורות וכל המסביב אך הרופאים לא מצליחים לאתר את מקורו. לכן, גם לא ניתן להסיר אותו או באמת למצוא פתרון למחלה. זה מה שהרג את חנה.

בדרך חזרה עברתי ליד גשר שהיה כתוב בו "חנל'ה אני אוהב אותך". חשבתי שאולי זה סימן. אתם מכירים את אלה, שכל דבר שהוא מקרי אומרים "זה בטוח סימן!!!!". אז כזה מן. ולכו תדעו, אולי היא מנסה מהשמיים לשדך ביני לבין ילד היפה שלה?

(עריכה: חשבתי לשדך אותו לא'. כידוע אני ב-over load. אך, מסתבר שיש לו חברה. אבוי!)