לילות לבנים

פסיכו: לא יאומן אני גבר בן 35 ובוכה בגללך כמו ילד קטן

נורמה: על מה אתה בוכה? תגיד תודה שאני לא רוצה את הכסף שלך. אני לא כמו מירי בוהדנה ובבו קובו. אני לא צריכה שיפרנסו אותי ויממנו לי דירה. אני לא איתך בשביל הכסף שלך

פסיכו: את לא מבינה, בשבילי זה לא העניין של הכסף, אלא מחויבות סימבולית מצידי. אני מנסה להגיד לך משהו כבר כמה ימים ואת לא קולטת

נורמה: אני רוצה להיות עצמאית. להסתדר לבד. לא לעבור מספונסר לספונסר. אני מאד מעריכה את ההצעה, אבל לא.

פסיכו: אני מנסה לקרב אותך אליי ואת לא נותנת. כל הזמן יש חומה, את לא נותנת לי להתקרב.

נורמה: איתך אני הכי קרובה שאפשר. אין לי יותר מאיפה לתת או להתקרב. ואם יש אני לא יודעת איך. זאת אני. נקודה.

אמרו לי היום שהשמנתי. "נורמה, גידלת בטן קטנה וישבן", אמרה לי מיכל, השלד המהלך. "קודם היית רזה מדי. אני אומרת לך את זה רק מקינאה, הלוואי עליי". כן בטח. ברור...את מתה לתחת לטיני כמו שלי. בגלל זה את לא אוכלת כלום חוץ מסלט והולכת כל יום שעות ברגל. אה, אה..!

סיפרתי על זה לפסיכו-אובססיבי. היא ביטל אותה "יש לך גוף סקסי ומדהים. את אלוהים ממין נקבה. היא סתם מקנאה". חמוד הפסיכי. אבל לא משכנע. הגיע זמן לחתוך בלחם ובמתוקים שאני כל כך אוהבת. שיט.

האמת? דוקא טוב לי עם עצמי כרגע. ראיתי אתמול סרט תיעודי מאד מרגש, מאלה שגורמים לך להתסכל אחרת על החיים ולהודות על מה שיש. זה היה סרט על חולי סיסטיק פיברוזיס, והוא נקרא "האם אוהב את אמא?". הסיבה לשם הסרט ממש עצובה. כידוע, חולי סי.אף לא חיים שנים רבות. לרוב הריאות שלהם קורסות או שישנם זיהומים שונים שהם מתים בגללם. בסרט צילמו בין היתר ילדות קטנות בריטיות שחולות במחלה. מסתבר שבבריטניה, אין להורים מילה בהחלטה לנתח את ילדם ניתוח השתלה. המילה הסופית היא של הילד, גם אם הוא כמו בסרט, בן 10 בלבד. לפעמים כדי שהשתלת הריאות תצליח, משתילים גם לב חדש. ואז אחת השאלות שאותם ילדים שואלים, היא האם ימשיכו לאהוב את אמא, כי לוקחים להם את הלב שמאחסן רגשות. איזה שאלה תמימה ומקסימה.

ואתם צופים בילדה הזו, שמחליטה להסכים לבסוף להשתלה, רועדת מפחד, מואכלת בצינור הכלה דרך הקיבה, ניזונה מ48 כדורים ביום שעוזרים לה לעכל, רזה כמו שלד וזה מה שנקרא לקבל פרופורציה בחיים. אגב, גם לאחר השתלה, לא חיים הרבה שנים. אבל לפחות במקרים שזה מצליח איכות החיים משתפרת לחלוטין.

ובנימה מעט יותר אופטימית, אך עדיין דוקומנטרית. הסידרה האהובה עליי בימים אלה היא "עיר החטאים". מנחה אותה בחור בריטי, אשלי היימס, במאי דוקומנטרי, ממשוקף וסקסי ברמות אחרות לגמרי ('גיק שיק', כבר אמרנו?), שקופץ מעיר לעיר, מיבשת ליבשת ובודק את הפטישיזם וסצינות הסקס בכל מקום. זו לא סידרת סקס, אלא על סקס. ויש הבדל עצום.

אתמול הוא ביקר בסיאטל, שעל פניו נשמעת משעממת תיכו. בכל זאת, ביל גייטס וחבריו הם לא בדיוק אנשים צבעוניים. הוא פגש שם חקיין של אלביס השמן ששותה, מתלכלך באוכל, מתנהג כמו בהמה, ובסוף גם משתין ומחרבן על אנשים, עד שהם בורחים. אחר כך הוא הראה סטרט-אפ בדמות מתקן לסקס באויר או מרחף - זה נראה כמו מיני באנג'י וכמובן שכהרגלו בקודש הוא ניסה את האקססורי החדש (עזבו אתכם מתיק של פראדה. זה חובה בכל בית), וגם צירפו לו שתי בחורות ערומות בלונדות עם חזה ענק "בשביל ההדגמה". אחר כך הוא השתתף בצילומי סרט אימה סמי-ארוטי שבו הוא גם שיחק - זומבי מפחיד תולש לו את הזין, הורג את חברה שלו ובקיצור ביזאר משעשע. בהחלט שווה אוסקר.

יש כאן תמונה לא מוצלחת במיוחד שלו שמצאתי בפליקר של איזה מישהו. ועדיין, לא ברור, כיצד החננה הזה מזיין כל כך הרבה. וגם, למה יש לי הרגשה שתהיה גירסה ישראלית בקרוב, והיא תהיה ממש דוחה ותכלול כל מיני אנשים שאני מכירה מהצבא, מהתיכון, מהתנועה וסתם חברים של ההורים שלי.

ונותר רק לסיים בתחינה - אשלי! בוא לצלם בישראל!!