לילות לבנים

נמאס לי.

היום אני במצב רוח של ילדה מתבגרת. קוטרית אמיתית. נמאס לי מכל העולם. ואשתו וחמותו גם יחד.

נמאס לי שנוגעים בי, מסתכלים עליי, מריחים אותי, מטיפים לי, מצווים עליי, דוחקים בי, מחייכים אליי, מזיינים אותי, בוכים לי, מחזרים אחריי, זורקים אותי, משתפים אותי, משחקים איתי, מחבקים, שורטים, מדגדגים, שורקים, צובטים, מלווים, מצחיקים, מנסים, מאכילים, מנשקים ונושמים אותי. נמאס כשבוהים בי, ונמאס לבהות בחזרה. נמאס לי מכל צבעי הקשת ובמיוחד מהצבע הירוק, שגם היה תלבושת אחידה שלי עד כיתה ח' וגם מסמל בדרך כלל קפיטליזם חזירי. נמאס לי מחזירים, משחפים, מעכברים, מתיקנים, מעש, מחיפושיות זבל, מכרדית האבק ומהחיידק החדש שגורם להיסטריה (ושאולי הרג לי את הסבתא ז"ל. אבל זה לפוסט אחר).

נמאס ממוזיקה אבל גם מהשקט. נמאס מהביחד ועוד יותר מהלבד.

נמאס לי מזה שאני מזדקנת והראייה שלי מתחילה לבגוד בי. נמאס לי מזה שמנדנדים לי "אולי תלכי כבר לרופא עיניים?"ואני שמעולם לא היו לי משקפיים, מבואסת מזה. נמאס להתספר, לטפח, להתאפר, להתלבש, להתפשט, להתקלח, לאכול, להתעמל ולנשום (גם לשאוף מעיק לפעמים).

נמאס לי מהמדינה המושחתת שנולדתי בה, מפוליטיקאים בסטיונרים דוחים, מתאונות דרכים, מלקרוא עיתונים, מלחכות לריגוש הבא כי "סתם" רצח במשפחה כבר לא עושה את זה. הרי היום, צריך מינימום פיגוע רב נפגעים או רצח של תינוקת במעון (כי רצח בשירותי בית ספר כבר היה לנו השנה, וזה לא מדגדג כמו בעפם הראשונה). נמאס מזה שהחיים שלנו כה דפוקים, עד שבקליפ החדש של אבריל לווין, בסצינה בשירותי בית הספר, כשכל הבננות מקפצות בחצאיות קצרות ורבות "מי יותר כוסית", נפלט לי (בטעות בקול רם) "כאן נרצחה תאיר רדה". וגם נמאס לי שאני צריכה להתנצל על זה. ועל עוד פליטות פה. נמאס לי שאחרים פולטים. גם בפה. גם בכלל.

אבל הכי הכי, נמאס לי מזה שנמאס לי.

אני צריכה חופש. בודקת טיסות ללונדון אהובתי.

אומרים שכיום גיל ההתבגרות שלנו נמשך עד 30. זה יכול (אולי) להסביר את הפוסט הזה.

אני רוצה להתוות בהקשר רצח הנערות שהוזכר כאן, זה מונח חדש - בתול/ת טרגדיה. להלן ההסבר: בכל פעם שקורה בארץ מקרה מזעזע בפעם הראשונה, שזוכה לפרסום בכלי התקשורת הרי כולנו מזועזעים עד עמקי נשמתנו. למשל, רצח ואונס הנערה מעין ספיר ז"ל ברחובות בידי נער מסומם. נכון שמחר אם חלילה יקרה כזה מקרה נוסף, נהיה מופתעים וכואבים. אבל זה לא יהיה כמו בפעם הראשונה. משהו בסגנון Been there, done that. ביתוק הבתולים נעשה כבר ולעולם לא ישוב (אלא אם כן, כמובן, אתם מכירים גניקולוג טוב שמאחה לכן. אני מכירה אחד כזה). אם מישהו קרא פעם את "מסע הערב של יתיר", הוא ידע על מה אני מדברת. עיירה שכוחת אל, שמרוב שהיא שכוחה, תושביה מארגנים "תאונת רכבת", כדי שמישהו יבחין בהם. רק כך הם יוצרים ריגוש לעצמם. הפכנו למדינת יתיר.

ראיתי היום 'חדשות היום' בכבלים, אחרי שנים שלא צפיתי בהן. מסתבר שמירב מיכאלי, שנראית המומה עם עיניים פערות לרווחה, מגישה את התוכנית. קודם כל, מה היא כל כך בשוק? מי נתן לה סמי מרץ שהיא נראית דלוקה? החדשות שם הרי לא באמת מפתיעות שיש צורך לא למצמץ כמה דקות ברצף.

יש למירב קטע שאולי החל כגיג חמוד, אבל ממש ממש ממש (!) מעצבן לאורך זמן. היא מדברת בלשון נקבה. כל הזמן. והיא ממש דבקה בכך, כאילו מדובר בהתערבות שערכה עם חברותיה, שורפות החזיות, עד מתי תוכל להחזיק מעמד לפני שתחטוף סטירה.

אז למשל, היא אמרה "תלמידות ותלמידי בתי הספר שובתות ושובתים מחר". זה עוד ניחא. אחר כך הוסיפה "עורכות הדין אומרות ש...". גם זה עבר דגדג ככה בכיף באוזן הנשית שלי. אבל כשהיא הפכה את בתי הספר העל-יסודיים ל"בתי הספר העל-יסודיות", חטפתי חררה. נו באמת. מיכאלי, זה הגבול הדק בין מחאה יפה ואצילית, למה שמכונה בעגה הבלוגרית - פטאת! קחי ריטלין וחיזרי לדבר כמו בת אדם.

אני שונאת כשאני כותבת פוסט ואז אחרי שהוא באוויר, לגלות ששוב התבלבלתי בכמה אותיות. זה תמיד קורה לי מרוב שאני נהנית לכתוב. התשוקה לאותיות, למגע הרציף על המקלדת. או אולי דיסלקציה?