אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. שנינו מחובקים ומתגפפים במרץ ובתשוקה במיטה בחדר שלו. אני מעליו, רק עם תחתונים. גם הוא בתחתונים. אנחנו עסוקים מאד באקט ההורמונלי, אותו קיימנו כבר מספר פעמים בעבר.
הכיוון ברור וידוע..סקס.
אני באה לנשק את השפתיים הטעימות שלו ופתאום הוא מזיז את ראשו. הוא לא רוצה. "מה קרה?" אני שואלת ספק בשוק ספק נעלבת. "אני לא רוצה להתנשק", הוא עונה. רגע של שתיקה. אנחנו ממשיכים באקט, אבל זה לא אותו דבר. נפגעתי. הראש מריץ מחשבות...אנחנו תמיד מתנשקים. שתיתי מיץ תפוזים ואכלתי שוקולד כך שאין ריח רע מהפה...אז מה הסיבה לעזאזל?
זה הזכיר לי את הסרט "אישה יפה" שכבר בתחילתו מצהירה ג'וליה רוברטס שהיא לעולם מתנשקת עם לקוחות, אלא רק עם מי שהיא אוהבת. הוא לא אהב אותי. הוא יצא זונה כמו ג'וליה. אני מבחינתי נפגעתי עד עמקי נשמתי, עובדה שאני זוכרת את זה עד היום.
אני וא' קיימנו אתמול ערב נשי, רק שתינו בבית קפה. בהתחלה רצינו בכלל ללכת לפאב שכונתי, אבל הוא היה כל כך עמוס שויתרנו. "אנחנו כמו דודות, הולכות לשתות קפה", היא רטנה. אבל למען האמת, זה הרבה יותר התאים. אז לא נהיה "מא-גניבות" ערב אחד, מה קרה?! את פנינו קיבלו דפש מוד. המשך הערב התאפיין בשירים של בחורות עם לב שבור שנזרקו בבעיטה מהרכב בפתח של מועדון חשפנות בדרום תל אביב אחרי ששדדו מהן את כל הכסף.
על כוס יין וויסקי סאוור הגענו למסקנה ששתינו תקועות בחיינו. הכל מסתובב במעגלים, מעגלים...עוד יום. ועוד אחד. שיגרה. שתינו רוצות לעוף מפה לחו"ל לאיזשהיא תקופה ללמוד או לנקות את הראש. קוראסון עם גבינה וביצת עין שנטרף בהמשך הביא למסקנה שיש רק בעיה קטנה, נקרא לה קריירה. אבל בוא נהיה כנים, גם פחדנות וחוסר ספונטניות מהווים מכשול רציני. איך אני מקנאה באנשים האלה שעוזבים הכל, אורזים תיק עם כמה תחתונים וטסים לכמה חודשים לחו"ל. מותירים הכל מאחור וצועדים קדימה לחיות את הרגע. יש לי חברה כזו, שרית שגרה כעת בלוס אנג'לס. היא אמנם פקידה, אבל עושה כסף טוב בדולרים והרבה יותר חשוב מזה, היא מאושרת. אבל הפנטזיה לשהות ממושכת בתפוצות זו פנטזיה שאינני יודעת אם אצליח להגשימה. דרכון אירופאי בקרוב יהיה (אינשאללה), אבל לקחת חתול ללונדון למשל זה סיוט שכולל בתוכו הסגר של חצי שנה (!).
ומי אמר שאהיה מאושרת במקום כל כך אפור?
הגיע זמן למרק עוף לנפש או לאהבה. אולי זה יעשה קצת סדר בעיסה הזו שאני מכנה "המוח שלי".
יש מצב שהעבודה הכי מגניבה היא חבלן משטרה. אתמול קצת ריחמתי על אחד כזה בצומת סמינר הקיבוצים. היה "בום" מפחיד וכל הנהגים והולכי הרגל עמדו בינתיים דוממים כמו בזמן הצפירה ביום כיפור. אחר כך נפתח הכביש וראיתי את ניידת החבלה. כשהתבוננתי בחבלן מקפל את הציוד ואת הרובוט 'ג'וני פייב' שלו, הבנתי שרגע, אולי אחת למיליון מתגלה כפצצה, אבל זה שווה את זה. נכון, במרבית המקרים מדובר בשקית זבל עבשה או מזוודה סלאש תיק שנשכחו ברחוב. אבל, מצד שני הבן אדם מר חבלן כל היום מפוצץ דברים. תחשבו שכל היום אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים בפורים, רק במקום קפצונים יש לכם ציוד אמיתי. הבוס עצבן אתכם? "בום". האישה מחרפנת אתכם? "בום, בום". כל היום נותנים בראש. עזבו אתכם מיוגה, לזה אני קוראת תרפיה... אוםםםםם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין