לילות לבנים

שמתי לב לקטע משונה.

בכל פעם שאני אוכלת בשר בלילה או לחילופין לוקחת אנטיביוטיקה, יש לי אחר כך שינה רעה וסיוטים. מעניין מה בבשר גורם לזה. אולי עצם אכילת הטרף, הופכת אותנו לטורף? בכל מקרה, התברר לי אתמול שבמסעדה הנקראת Black יש המבורגר שנקרא "נורמה ג'ין" העשוי מאנטריקוט טחון בלבד. אז הקרקע הבטוחה אמר לי "יש כבוד למיגזר! אני כבר מנחש מה את הולכת להזמין". והוא טעה. הזמנתי "טוויגי", שזו הגירסא האנורקסית להמבורגר, 160 גר' בלבד של דברים טעימים שעושים לי להשמין.

אז בלילה חלמתי סיוט. חלמתי שלאבא שלי נקטעה הרגל. הוא יחסית אדיש למצב, לא בפאניקה, ולא היסטרי. אני הייתי היסטרית. הסתובבתי במחלקה הנה והנה מנסה להשיג רופא שיוכל לטפל בו מתוך הידיעה שככל שחולף הזמן, הסיכויים להציל את רגלו, הולכים וקטנים. התעוררתי בלי שמחת חיים. עם תחושת גועל. תחושה שהנה אני מנציחה שוב את המעגל הזדוני של להיות "ההורה האחראי" בחיי. גם כשאחותי הקטנה ניסתה להתאבד, אני הייתי זו שהחזיקה את משפחתי. אבא שלי בכה לי, אמא שלי נעלמה לא ברור לאן, כי היא לא מסוגלת להראות חולשה ליד אנשים. ואני הייתי ליד מיטתה רוב שעות היום, וליד פיהם כאוזן קשבת.

מאז אותו יום התחילו הצרות שלי. מאז, התחלתי להרגיש כמו כלי ריק מתוכן. מאז התחלתי לדרוש לעצמי אגואיזם, לאחר שחשתי שכל מה שעשיתי עד אותה נקודה הוא לתת ולהיות שם בשביל אחרים במקום בשביל לתת ולהיות בשביל עצמי.

היום בבוקר התקשרתי לאבא שלי. אפשר להירגע, הוא לא קברניט עם רגל מעץ. יש מצב לכדורגל מתישהו עם החבר'ה שלו מהעבודה. זה משמח אותי, כי זה מזכיר לי כמה אני אוהבת אותו ואת הרגל שלו.

בהיותי קטנה ואפילו קטנטנה היה לי מינהג קבוע - לקום באמצע הלילה להשתין. כל הורה מת על זה. בכל זאת, זה עדיף מהאופציה השנייה, להשתין במיטה. הריצפה היתה קרה ואני יחפה. הייתי קוראת לאבא, והוא היה מגיע כמהלך מתוך שינה ואומר לי בקול עייף "יאללה, תעלי". ואז, הייתי נעמדת על כפות הרגליים הגדולות של אבא, עם כפות רגליי הקטנטנות והיינו הולכים יחד לשירותים. אבא, אני אוהבת אותך!!

להבדיל אלף הבדלות, גם היום כשאני מרגישה שהריצפה קרה, אני יודעת שאבא שלי יהיה שם כדי העניק לי הצלה בדמות כפות רגליו הגדולות והחמות.

נרקסיזם

אומרים שבכל צחוק יש מן האמת. שאלתי מישהו 'איך נראיתי' אז הנה משהו שענו לי בנימה משועשעת. עכשיו כדי לתת בוסט לאגו, אני משכנעת את עצמי שיש בזה מן האמת:

"את נראית כמי שטל הבוקר העיר בשערה,

חמוקייך התבדרו יפתי כהאיר מגדלור בעת סערה,

ואני הסתובבתי כרועה המחפש עדר לנשמתי

ולא לבד

והנה הופעת"

מקסים. קיטשי, אבל במידה הרצויה...במידה כזו שמעלה סומק על הלחיים ומגבירה את הדופק. במובן  כזה שבא לחבק ולצבוט בלחיים. לא משנה איזה לחיים, אפילו של אנשים זרים.

זה הזכיר לי מישהו אחר שפגעתי בו שלא במתכוון. בעבר, הפסיכופת האובססיבי היה כותב לי שירים. הוא כתב אותם בכזו תדירות ובכזה אופן, שאני צינית שכמותי חשתי את זה כמשהו לא אותנטי. השירים שלו היו מורכבים מחריזה פשוטה משהו בסיגנון "אני אוהב אותך/בואי למטבח" או "הבאתי לך פרח/ כי צפיתי בירח/ אני עומד רעב/ כי אני אותך אוהב", כזה מן.

בכל אופן, אני חשתי שהוא מנסה לקנות אותי, לקנות את אהבתי באמצעות מחווה הנתפסת כרומנטית בספרים, ברומנים, באגדות - באמצעות שיר.

אז יש שיגידו שאני כלבה, יש שיזלזלו בי, ויש שיבינו מדוע בחרתי לעשות כן - ביקשתי ממנו "פסיכו, אנא ממך, אל תכתוב לי יותר שירים", אמרתי לו את האמת" אני לא אוהבת שירים בחריזה כזו וזה לא מרגיש לי אמיתי". הוא כמובן נעלב. לא הבין. אבל הפסיק.

חשוב להבין, לפני מטח הקללות, שאני לא מקרה מיוחד המוציא שירים בגדר "מים מן הסלע".

היו גם אחרות שזכו לכבוד. בניגוד אליי למשל, הבחורה הקודמת לה כתב, פריחה שחורדינית עם תוחם בורדו שעובדת כפקידה בעיריית תל אביב, נפעמה מכל שיר ושיר. אך אבוי, טעות של מתחילים, טעות פאטלית עשה הפסיכו איתי - הוא הראה לי את השירים שכתב לה עוד לפני שיצאנו. ברגע שעשה את זה הוא למעשה נחשף בהנהגותו הל אותנטית. שכן, שבוע-שבועיים אחרי שכתב לה שירי אהבה תוססים, הוא לכאורה כבר "התאהב" בי וכתב לי שירים כמעט זהים. פשוט תמחקו את השם שלה ותכתבו 'נורמה'. אז מדוע שאתפוס אותו ואת שיריו כאותנטיים? איך אדם יכול להחליף אהבה שייקספירית שלרומאו ויוליה באהבה שייקספירית של רומיאו ויוליה תוך שבועיים בלבד?

מסקנה - להיות אותנטיים. ניסיונות להתנהג בצורה שאיננה אתם ומזויפת, זה פשוט לא הולך. אני לא רוצה לקבל פרח ממישהו כי זה מה שמכרו לנו בכל הצ'יק פליקס. אני מעדיפה לקבל סטירה ממישהו ושיכאב לי אבל שתהיה אמיתית, כי הוא חושב שמגיע לי סטירה. ברור לי שיש כבר מתנדבים לסטור לי, אני רק מזהירה אתכם, אני נושכת!!

שהיה לילה לבן נעים...