לילות לבנים

לא רוצה להיות קנאית. רוצה להיות משוחררת.

אני לא מבינה מדוע אני לא מצליחה לשחרר את הרגש הזה שנקרא קינאה.

מדוע גם בחלוף הזמן, בחלוף הפרטנר, בהתקדמותי בקו הליניארי הזה שנקרא "החיים", עדיין אינני באמת משחררת דפוסי התנהגות קבועים. כך גם עם הקינאה.

הרי ברור לי שאין לי רגשות אליו. למעשה, יותר מכך  - לא ברור לי למה היו לי רגשות אליו מלכתחילה. ובכל זאת, כשהוא מדבר עליה, על הכעס שיש לו ממנה, אכזבה ועצב מצד אחד וגם על גאווה, שימחה ואושר, אני מקנאה. הקינאה שלי באה ממקום שבו אני יודעת שהוא משתף אותי בכל הרגשות הללו כלפיה מאחר ואני לא כמוה. אני ניטרלית עבורו. ואם יש רגש עבורי, הרי שזהו רגש של קירבה ושיתוף, אבל לא אהבה. וזה הבדל עצום מבחינתי.

ואפילו שאני שמה זין גדול עליו, ואני במקום אחר, ולא אהבתי אותו באמת, הרי שאני מקנאה בדיבור שלו אליה. כי רגשות מראים על אכפתיות. ואני עם הפצעים שלי והצלקות שלי מחפשת אכפתיות בנרות. מחפשת חום, אהבה, שיגידו לי שאוהבים אותי ושזה לא יישאר רק במילה אלא יעבור למעשים. לא סתם מעשים, מחוות ראוותניות של רגש או מעשים שישכנעו אותי, כי כנראה שעדיין אינני מרגישה שיש לי זכות להיות אהובה באמת.

אז בגלל שאני שואפת לתחושות האלה, שמתי לב לאחרונה שאני בוחנת אותו, את ה"אקס". אני אומרת דברים בכוונה כדי להציק, לעצבן, לגרד מתחת לפני השטח ולהגיע לעצבים רגישים. "אולי אם הוא יכעס עליי", אני חושבת לעצמי "זה מראה שכן אכפת לו ממני. ולא רק ממנה".

למה אני עושה זאת? הרי אני עם כל האגומניאקיות שלי, חייבת שכולם, אבל כ-ו-ל-ם יזדקקו לי כל הזמן. גם כשהם אינם עוד חשובים לי, אני חייבת שיתמכרו אליי. אני רוצה להיות כמו סם. אני רוצה שחמי רודנר יתכוון אלי כשהוא שר ב'נפלת חזק':

"אישה שאומרים לך/ אל תקח ממנה דבר. תמיד היא תמכור לך - סם/ אהבת אמת".

אז אני רוצה להיות הפאם פאטאל הזאתי. וזה מה שמנחה אותי בחיים, מסכה של פאם פאטאל. ואתם יודעים מה? אני עושה את זה לא רע. אבל עם כל פעם, אני חשה ריקה מתוכן. ותוכן זה מה שחשוב, כי מראה נעלם וריקנות גדלה וגדלה לכדי בור עצום ואינסופי של ריק.

וזה מה שאני עושה לחלק מהגברים בלי להתכוון, מפילה אותם חזק. ואולי אני מודעת לכך, אך לא עושה זאת משליטה. כמובן שזה לרוב אלה שאני משיגה בקלות ושיודעת שהם תמיד יהיו שם.

לאחרונה הבנתי שזה נובע מהפעם הראשונה שבה גבר הפיל אותי חזק או במילים אחרות "דפק וזרק" אותי. החוויה הזו השפיעה עליי בצורה כזו שהחלטתי שאני לא אתן לזה לקרות שוב. ובאמת, בתקופה שאינני במערכת יחסים יציבה, זה מה שאני עושה לעיתים גברים. נקמה מטומטמת. ואני כל כך רוצה להשתנות. כל כך רוצה למצוא את האדם שאיתו ארצה להזדקן, להיות אני, לא לפגוע בלי להתכוון.

היום אמרתי לאחותי הקטנה שאני אוהבת אותה. זה משהו שלרוב הוא מובן מאליו, אבל הרבה זמן לא אמרתי לה את זה עם כוונה אמיתית. אמרתי לה שזה ממש מוזר שההטרדה המינית שחווינו מאותו אדם, וניסיון ההתאבדות שלה, רק השאירו אותנו רחוקות אחת מהשנייה. אני מתגעגעת אל אחותי הקטנה, שבגרה מאז והיום היא פשוט אחותי. אני מתגעגעת לתום שלה, לאהבה הבלתי נלאית שלה, להערצה שלה, לכפות ידיה הקטנות. היום אחותי בוגרת, מחושבת, צינית ומאופקת. היא עוד המון דברים כמובן, אבל בהוויה שלי תכונות אלה מודגשות. אני מתרפקת על העבר ובהכל יצרתי חומה. היום כמו בשיר של פינק פלויד, הצעתי לה לשבור את החומה. למישהו יש פטיש 5 ק"ג? בעצם צריך משאית עם העיגול המפורזל ששובר בתים. ככה לא בונים חומה, וזה נכון לא רק בכדורגל.

המסקנה ברורה: הגיע הזמן לעשן איזה ג'וינט (או כמו שאני וא' מכנות ברוח סלנג שנות ה-80 שאנחנו אימצנו ומחיות "לעשן איזה צינגלה"). גם יין פטישים נראה מגרה פתאום. אחח...תיסלם עלינו.