לילות לבנים

אני חייבת וידוי קטן -

הפוסט שכתבתי אתמול, שכב אצלי הרבה זמן בראש. במיוחד הקונספט של 'שירים שמזמזמים אחרי סקס'. אתמול, רציתי לכתוב בנחת,בכיף ופתאום ראיתי שיש לי כלום זמן, כי מערכת נענע שוב מפילה את האתר ל"שיפוצים" או וואטאבר. אז כתבתי, די מהר, והיום כשהסתכלתי לא אהבתי כל כך את התוצאה שיצאה בסוף. פעם ראשונה שאני מתבאסת מפוסט של עצמי. פתאום הוא נראה לי לא מספיק משעשע מצד אחד, אך מנסה לשעשע יותר מדי מצד שני. הוא הרגיש לי קלישאתי. זה היה קצת כמו לזייף אורגזמה (ולא, לא זייפתי לאחרונה, אל דאגה!!)

אז החלטתי לחזור לשורשים. לתאר קצת יותר את מה שעבר עליי היום ולעשות סקס עם המקלדת באמצעות מילים, אותיות, הברות במקום סקס אמיתי עם מגע, נשימות, קולות וריחות.

אגב, ככה זה נראה (זהירות! פורנו):

לעשות סקס עם מחשב

אז היום טיילתי לי ברגל בדרך לפסיכולוגית שלי. אני נהנית לגלות כל פעם מחדש את הכוח שיש בלהיות לבד עם עצמי. רק בשנה האחרונה התחלתי באמת לחקור כדי לפענח מי אני באמת. בדרך אליה ישנה גינה קטנטנה מוקפת מכוניות (נו תל אביב, מה אפשר לעשות) עם מפל מים קטן. אתם יודעים, גינה כזו שנועדה לאיש זקן עם פיליפינית.

עמד בה ערס מהז'אנר המתוחכם ובהה בי בשעה שניסיתי לצלם בפלאפון את מפל המים. האיש נראה לי מפוקפק כמו סוחר סמים מהשכונות אז ברחתי משם. אין לי כוח לפוסטים נוכח "ככה ניצלו חיי בצהרים עת פגשתי בגנגסטר". אחרי הפסיכולוגית קפצתי לאכול דגים נאים. הרגשתי גם נאה. המלצר ראה שאני לבד, שאל 'אפשר לשבת לידך'?, התיישב והחל לשוחח איתי. בין לבין הוא המשיך לטייל בין השולחנות ולמלא להם סויה ואדממה. אכלתי ומחשבות הציפו את מוחי. הבנתי שלמרות שיש לי תפיסה חדשה על החיים, אני עדיין עסוקה בלהטריד את מוחי בסיפורים וטלנובלות שלא היו מביישים את מפיקי ערוץ ויוה.

מעבר לזה הבנתי שאני ממש נהנית להכניס את עצמי לסרטים, לחיות על הקצה ולהתעסק כל היום בשטויות שלי ושל אחרים. זה עושה לי טוב וטוב לא קונים במכולת. אפרופו מכולת - החיים שלי דומים לחטיף תאילנדי שיש בAM/PM רשת המכולות המתרבה בתל אביב. זה חטיף על בסיס קמח אורז, שממבט ראשון נראה כמו שקית שמכילה עוגיות מתוקות וטעימות. כל עוגייה כתומה ומעליה יש סוכר מזוגג שמזכיר פתיתי שלג (החטיף גם נקרא כך Snow Flakes).

עם הביס הראשון מתגלה הפער בין איך העוגייה נראית לאיך היא תכל'ס בפה. הטעם הוא טעים ומגעיל בו זמנית. הוא מלוח ומתוק ביחד. זה כל כך משונה, כי הייתם מצפים שאם משהו הוא 50% מגעיל, שאחדל לאכול אותו. אז פה בדיוק שורש העניין - זה ממכר! אי אפשר להפסיק לנגוס ולנגוס ועוד ועוד. על העטיפה מציעים בהתאם ל"מסורת התאילנדית", לחלוק את החטיף עם החבר'ה. משום מה כשביקרתי בבנקוק לא זכור לי שתאילנדים קטנים ניגשו אליי ברחוב והציעו לי לטעום. אני רק זוכרת איך נסעתי על טוקטוק שתמיד עצר משום מה חצי שעה בחנות תכשיטים בדרך ליעד המקורי שלי.

אז אלה הם החיים שלי בעיני. מתוק ומלוח בו זמנית. בליל של סיפורים ש50% מגעיל ו50% טעים, אבל ממכרים שאי אפשר להפסיק לנגוס מהם.