אתמול פגשתי מישהו, מכר המתקרב לגיל 30, מצליחן לכל הדעות - יפה, חכם, עשיר ועצמאי. אבל מבט קצר בעיניו והן היו ריקות. הכל נמצא בעיניים. הכל.
מאחורי כל מסכה או דמות שאנו מאמצים לעצמינו ,מצליחה ככל שתהיה, מסתתרים ילד או ילדה קטנים שחיים את העבר.
ה"מצליחן" הביט בי והחל לחשוף טפח וטפחיים מבעד למסכה שלו "כל חיי לא היו לי חברים. עברתי הרבה בתי ספר ותמיד הציקו לי, התעללו בי ואמא שלי היתה זו שהגנה עליי". גם היום הוא סיפר, הוא משקר לאמא שלו בכל פעם כדי שתחשוב שהוא אצל חברים או חברה וחייו מאושרים. ואז שמעתי משפט שנגע לי כל כך. הבטתי עמוק, עמוק לתוך העיניים הירוקות שלו והוא אמר:
"מעולם לא היתה לי אהבה. ואני כבר לא ילד".
לא היה לי מה להגיד לו. היה לי רק חיבוק בשבילו. זה היה כל כך עצוב וקשה לעיכול. הוא הוסיף, שהוא עדיין חי בשקר ואין לו את האומץ לפתור את זה מול אמא שלו. לחיות בשקר, זה לא לחיות. זה לצוף מעל פני המים כמו קצף. רגעי וחסר משמעות. לגעת בדבר האמיתי, בים, אבל להתמוסס תוך שניות. זה תמיד מזכיר לי את סיפור בת הים הקטנה, שמשסירבה לרצוח לבקשת המכשפה את אהובה הנסיך כתנאי להפיכתה לבת אנוש, היא הפכה כעונש ל "שצף, קצף על פני המים".
בשיחה עם הבחור, כמובן שמיד צצו מחשבות על עצמי, ועד כמה אני אי פעם אהבתי או אהב באמת. אז כמה דקות אחר כך, כשקרן אמרה לי שהיא רוצה להיות "נאהבת", עניתי לה "לאהוב. את רוצה לאהוב". חשיבה אקטיבית לא פאסיבית.
היא הסתכלה עליי, חייכה, ואמרה "את כל כך צודקת. לאהוב. אני רוצה לאהוב".
הלכתי לחפש אהבה. מיד אשוב!
הכל בעיניים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין