לילות לבנים

טוב. אז מסתבר שהמשחק לא מעניין אותי ממש. שלא תטעו, אני חובבת בריטים ידועה, אבל איכשהו רוני וחבריו הורודים לא עושים לי את זה הפעם. בטח לא כשזה מצטרף לחבורת ישראלים מהצ'כונה. פטריוטיזם? לא בבית ספרינו.

מישהו הפיץ שמועה זדונית לפיה כ-5,000 מקורבים למלכה האם מסתובבים בארץ. אז כשטיילתי אתמול ברחבי העיר, הבחנתי אמנם בעשרות דגלי הממלכה שנתלו, אך לא בבריטי אחד לרפואה. ביזיון. הבריטי היחיד שראיתי היה בעיתון, וגם הוא היה כרסתן ושיכור כלוט, עם סקס אפיל של בנצי מאסקימו לימון.

God shave the queen..

אז במקום לתרגל את האנגלית שלי, עשיתי מה שכל בחורה טיפוסית היתה עושה בעת מפח נפש - אכלתי גלידה. גיליתי בסביבות דיזינגוף-ירמיהו שפתחו כמיטב הפלצנות התל אביבית 'גלידת שף' הנקראת ארלינקס או משהו כזה. בדרך כלל אני שוקוהוליקית מובהקת אבל הפעם הלכתי על כדור מרנג לימון וכדור נוסף של וניל עם צימוקים ורום תפוחים.

כל העת התנגן לי בראש השיר מהכבש השישה עשר... "אני אוהב שוקולד..ועוגות גבינה. וארטיק וסוכריות..ותות גינה. אני אוהבת ימי הולדת, ושקיות עם דברים טובים. ואת השמש ואת הירח..וגם כמה כוכבים!"

יאמי, יאמי!!

חוץ מלספור את הימים לאחור, עד האחד באפריל (יום המעבר לדירתי החדשה), אני גם לומדת בימים אלה למבחן בקולנוע. מועד ב', אלא מה..

"קרקע בטוחה" כועס עליי על המעבר ממנו לבית חדש. "אני גלגל הצלה מבחינתך", הוא הטיח בי אתמול. ואני רק רציתי שהאדמה תקבור אותי. עכשיו, עם כמה שפחות סבל. אין לי כוח נפשי לריבים, לפרצופים הכועסים. גם ככה קשה לי להשאיר מאחור 8 שנים של זוגיות, שברובה היתה זוגיות חולה ונטולת הבעת רגשות (בארבעת השנים האחרונות) ולהמשיך הלאה. מדובר בגירושין לכל דבר. על המשפט שלו עניתי "אז אל תחכה". מיותר לציין שהתשובה הזו לא ממש הועילה.

אז כאתנחתא לנפש, נפגשנו אני וא' אתמול לשיחת נשים בבית קפה השכונתי. היא אספה אותי מהבית, ולא מצאה חנייה. וכך מצאנו את עצמנו תרות אחר מקום ללא הועיל, מחפשות ומחפשות. סיבובים סיבובים והנה אנחנו חוצות את גשר הירקון, מחפשות פרסה ללא הועיל. אז אחרי פרסה אחרת לא חוקית (בטעות, מה לעשות, אישה מאחורי ההגה), עצרנו ברמזור אדום. החלון של א' היה מעט פתוח, ושני בחורים שניתן לזהות בקלות כי אינם מבית טוב, עשו רוורס עם הפג'ו שלהם, כך שהם יישרו איתנו קו. "היי", צעק הבחור ה-1 מהבית הרע. א' לא הביטה בו וסגרה את החלון. במקביל היא לחצה גם על הכפתור שנועל את הדלתות, "כפתור האנסים". "היי אתן", התעקש הג'חנבוט. פתאום הם החלו לזרוק לנו חפצים לא מזוהים, עב"מים קולניים על השימשה. "קחי את זה", הושיטה לי א' ארנבון קטן וחמוד שמתגורר לה ברכב. "מה אני אמורה לעשות עם זה?", שאלתי. "לא יודעת", היא ענתה. בנות ובובות, כמה צפוי.

אז עשיתי את הדבר היחיד שחשבתי לנכון באותו הרגע, נופפתי בארנב לכיוונם וחייכתי כמחווה של "הפסקת אש". אחר כך גם קירבתי אותו לשימשה ועשיתי תיאטרון בובות.

זה עבד. הם צחקו וגם כנראה נבהלו...הם בטח חשבו לעצמם "אוי ואבוי, נפלנו על שתיים שגרות ברחוב 'פה' פינת 'טאת". ונסעו.

הנשק הסודי. מדגמן את המשקפים של א'

כשהתמקמנו לנו סוף, סוף בחניית אדום לבן מנקרת עיניים, התפנינו לסיבה האמיתית לשמה התכנסנו - שיחת הנשים.

א' מאוכזבת. מערכת היחסים עם איתמר לא מובילה לשום מקום. יום לפני כן חיפשתי אותה בסביבות 2 בלילה. היא לא ענתה, אך הוא שלח לי אס.אם.אס מתגרה: "מה את רוצה מא'?"

הופתעתי. ישר צצו לי מחשבות זוגיות על השניים. כל התנוחות היו שם. אם כי יש לציין שהשניים יוצאים הרבה יחד גם כידידים טובים. עניתי לו "זה לא עניינך" וחיייגתי אליה. היא לא ענתה. חייגתי אליו. הוא גם לא ענה.

"זה זמן איכות ממי", הוא שלח לי פתאום הודעת טקסט נוספת. אז החלטתי לשחק את תפקיד קופידון..

שאלתי אותו: "זמן איכות?סקס?". הוא התמהמה ואז ענה "אצל א' אין קשר בין השניים". אאוץ'. לא ויתרתי, "אז הגיע זמן שתשנה את זה. אני סומכת עליך", עניתי.

בינתיים א' חזרה מהשירותים, ושלחה לי הודעה גם היא "אל תעשי פאדיחות!!".

איתמר מצידו ענה ש"זה חזון אחרית הימים". בבית הקפה עברנו על הודעות הטקסט והתשובה הזו גמרה את א' לגמרי. זה היה נושא השיחה העיקרי שלנו.

אני טענתי שהוא התבדח. היא טענה שהיה עדיף לו היה מתעלם, וכי תשובה כזו של 'חזון אחרית הימים' אומרת שאין מצב בחיים שיקרה בינהם משהו.

מעבר לכך דיברנו על רגשות שיש ושאין. שהיו ושיהיו. בעיר הבטון, הלבבות קמלים. גם אני וגם א' רוצות לאהוב, לשבור את הקירות. אני מבחינתי מעודדת. בזמן האחרון יש לי צמרמורת...מדגדגת. זה מרגיש טוב.