לילות לבנים

התבוננות פנימית.

בין קריאת סיכומי שיעורים למבחן וצפייה בסרטים ישראלים מחורבנים כמו 'ארץ חדשה' ו'חור בלבנה' מחשבותיי נודדות. הייתי יכולה להפיל את זה על החרמנית הקטנה שבי ולהגיד שאני משחזרת שוב ושוב את הסקס בינינו (טוב נו, זו גם האמת..ככה זה כשהסקס מעולה). אבל זה לא רק זה. מעבר לכך, אני עורגת לאינטימיות. מתגעגעת. כיף לי כשגוף גברי עוטף אותי בתנוחה עוברית, ובמיוחד כשהוא מוצמד לאדם שכיף להיות איתו. להיות איתו. בלי לרצות ללכת.

לתוך הרגש הזה אני מתבוננת עכשיו. ולא, אין לי מושג מה זה אומר.

שוב אני מוצאת את עצמי בגיל 10 בחצר הגדולה מחוץ לבית. בין הנדנדה לכדורסל, החמציצים והשסק. אני קוטפת פרח ומתירה את עלי הכותרת אחד אחרי השני..."אוהבת? לא אוהבת?". וגם "אוהב? לא אוהב?". 

הזכרונות קופצים למוחי בלי הכרה.

הרבה התרחש בחצר הזו. חברויות ראשונות, גיפופים בראשיתיים, משחקי נשיקה-סטירה אלמותיים. זכרונות נעימים יותר ונעימים פחות. בחצר היה למשל קבר אחים לשני גורי חתולים שאימם נטשה אותם בגינה והם מתו. ניסיתי להאכילם באוכל מיוחד ולהשקות אותם בחלב, ללא הועיל. בית הברביות היתום שלי שימש להם יומיים אחרי שמצאתי אותם כמציבה. אני זוכרת את התולעים והנמלים שהתכנסו סביב הבית (או הקבר) שפעם היה נקי ומסודר עבור הבובות שלי.

בנדנדה בחצר אני ומורן היינו משחקות "רולטה רוסית". באותה תקופה נדרס ומת ילד שגר בקרבתינו מהמשחק הזה שכל תכליתו היא לרוץ לכיוון אוטו נוסע ולהינצל (או למות) בדקה ה-90. כל אחת בתורה היתה המכונית הדורסת, מתנדנדת על הנדנדה ומנסה לקפוץ עד לחברתה הנדרסת.

מאוחר יותר בגיל 12 לערך, הגיע שכן חדש לגור לידי - דימה. הוא היה קטן ממני בשנתיים ונמוך ממני בשני ראשים. זה לא הפריע לנו לשחק כדורסל בסל שאבא שלי בנה.

והנה גזע עץ כרות של גויאבה. אבא שנא את הריח של הפרי הרקוב, אז הוא חטב אותו. כמו פלאח.

וגם טלוויזיה מחוץ לבית במרפסת המובילה לחצר, שבה צפינו ב"בשידור חוקר' בחושך. תמיד פחדתי כשאבא היה נכנס לכמה רגעים הביתה, שאנס יתגנב אליי בעת השידור ורפי גינת בכלל לא ישים לב.

בזיכרון אחר, אני מארגנת 'מסיבת מים'. כל הבנות (המקובלות, אלא מה), של השכבה באות אלי בצהרים חמים אחד. אנחנו לוקחות צינור, שקיות מים וכוסות ומשפריצות אחת על השנייה. להירגע, זה לא היה אירוטי כמו שזה נשמע היום..חח..

הבית שלי ז"ל כבר איננו. היום יש מעליו בניין חדש בן 5 קומות. זה הבניין היחיד ברחוב שלי לשעבר, שהוא לא בית פרטי בן שתי קומות.

הזכרונות שלי הם כרגע במוחי בלבד. כשאני אמות גם הם יעלמו. אם למישהו יש בית ברביות, אשמח שזו תהיה המצבה שלי. ייכתב עליה: "כאן נקברה נורמה. כאן קבורה התבוננות פנימית".

אוהבת?

במסגרת מעברי לדירה החדשה, אני זקוקה בדחיפות לספה או ספות לצורכי מה שהשותפה החדשה שלי מגדירה "המרחב המשותף שלנו". השותפה הקודמת אותה אני מחליפה, שהתגלתה כיצור מעקם אפים ולא חברותי בעליל, לקחה איתה כמעט הכל והותירה אחריה בית ערום שבוש במבושיו. יש לציין כי בכלל כל חפץ ביתי עודף יתקבל בברכה.

וגם חיבוק, כי אזדקק להרבה כאלה באחד באפריל...