לילות לבנים

זהו. תמה עונת הבחינות. 77 מאכזב במבחן הקודם ונקווה שציון גבוה הפעם בקורס 'מזרח ומערב בקולנוע הישראלי'.

היום "הפסיכופת האובססיבי" החליט לפנק אותי לקראת הבחינה בחבילת ממתקים למבחן. ירידת סוכר מצריכה דלק למוח. חמוד מצידו. אז למה זה הרתיע אותי?

בהקשר אכילה אחר - זוכרים את החטיפי האורז התאילנדיים ש50% מהם מתוק ו-50% מהם מלוח-צ'ילי? אז נשארו לי כמה "סנו-קריספ'ס" מלפני כמה ימים, שעזרו לי לתדלק את הקיבה לפני המבחן. נסעתי לשם עם "קרקע בטוחה", כי גם הוא נבחן. היתה שתיקה כל הדרך. מדי פעם תרגלנו קצת חומר מהבחינה, מושגים ושטויות.

לא כיבדתי. היו לי רק שניים. בשבילי

המבחן התרחש בכפר הירוק. את פניי קיבל היצור החמוד הזה שהשמיע רעש של זמבורה. כנראה מיוחם. רדפתי אחריו כמה דקות, עד שהבנתי שאין טעם לצלם ציפור טיפשה יותר מפעם אחת. הוא ברח..גם אני טווס מיוחם (לפני מחזור, כבר אמרנו?). מציגה את נוצותיי לראווה.

 ימינה, שמאלה ושוב ימינה

אחרי הקרנת קטע ראשון מהסרט "חור בלבנה" של אורי זוהר החולה נפש, נדדו מחשבותיי. חשבתי על המדינה הדפוקה שלנו, על מושגים מהמבחן, אתוס ציוני, עולים חדשים. חשבתי עד כמה ההתקדמות שלי בחיים היא בזכות שם משפחה אשכנזי או בגלל שאני מוצלחת. כל מה שרציתי זה להתכרבל בפוך ולפנק מישהו שיפנק אותי חזרה. דמיינתי שאני על מיטה והיא עפה..מה ששלוש שעות שינה בלבד עושות לבחורה.

במקום זה רעשים מכיתה ליד הפריעו לי להתרכז. השיבו אותי למציאות. המיטה נחתה ברעש גדול והבטתי בייאוש אל מנורת הנאון המסנוורת ואל הלוח. המילים והמשפטים הרשומים עליו נראו לי מטושטשים. נראה לי שאני סובלת מחרדת בחינות. ביקשתי מהבוחנת לבקש מהבחור הצעקני בכיתה ליד לשתוק. "אין לי אומץ", ענתה הזקנה כפרעליה.

"לך אין אומץ", חשבתי בלב. הרי אני מלכת הפחדניות. כדי להרגיש טוב עם עצמי, רגע לפני תחילת הבחינה קרעתי דף מסכם מהמחברת. בסוף, כרגיל לא השתמשתי בו. זה מבחינתי יותר קמע למזל, מאשר שליף אפקטיבי.

חבל שבחיים אין שליפים. זה היה עוזר.

אני פוחדת מ-over doze. מנת יתר. ביחסים.

מצד אחד אני מתה להראות יותר את הפרצוף שלי ולראות את שלו יותר. אבל אז, כל החרדות הליבידיניאליות שלי צצות (מושג מהמבחן = חרדות קיומיות) ומשבשות לי את כיוון המחשבה. כבר הייתי שם. כל כך הרבה פעמים הייתי שם. הייתי במקום שהכל היה סבבה, עד לשלב של צריכת היתר.

קשה לאבחן את זה. זה רגע לא ברור. אתה צורך וצורך וזה כיף ונעים וממכר וכיף לשני הצדדים ואז פתאום שתיקה. שקט, דממה. קו מטאפורי ישר מתמקם לו במדד של מערכת היחסים. זה שלב קריטי, ארוס או תנטוס. חיים או מוות. הכל יכול לפרוח למשהו עמוק יותר או להיעלם בערפל.

אני מושיטה את הזרוע. עצרתי את הדם. למישהו יש מזרק?

היום סיפרתי למישהו עד כמה "פסיכו" חונק אותי. גיליתי שהוא יודע מתי אני ערה, ישנה, בבית, מחוץ לבית, מתי יצאתי לשיעור או פספסתי, לפי עדכון התגובות שלי אליכם בבלוג או לפי כתיבת פוסטים חדשים. חנק, מסתבר, לא חייב להיות פיזי. זה גם נפשי. איך גיליתי? פשוט מאד. מיד כשאני מעדכנת פוסט או תגובה חדשה הוא קורא. לפעמים הוא במצוקה, כי שמשהו שם לא ברור או מסתדר לו ואז מיד הוא מתקשר אליי חרד "הכל בסדר?" ומתחיל לתרץ לי תירוצים על דברים שכתבתי ולתת הסברים מבלי שביקשתי. למה? ככה.

בא לי לבכות. עצוב לי שנחשפתי. האובססיה הזו גומרת אתי לאט לאט...

פסיכו - אני יודעת שאתה קורא את זה ואחר תעשה כאילו לא קראת. חלאס עם המשחקים. החיים שלי באמת כל כך מרתקים אותך? את מי אני מעניינת בכלל? אני מרגישה כמו נמלה שנשרפת תחת אור השמש בזכוכית מגדלת.

נשרפת.

עריכה:

הנה ההוכחה הניצחת. לא סימתי לכתוב כאן ופסיכו באס.אם.אס היסטרי "קחי מונית אליי, אני אשלם, אנחנו צריכים לדבר". אני לא רוצה ללכת. מרגישה לא טוב בגלל ימי הנידה וכל השיט. מבטיחה לראות אותו מחר, שיתאפק. הוא מתעקש "זה הדבר האחרון שאבקש ממך".הוא תמיד חייב לצוות עליי. חייב לקבל את שלו כאן ועכשיו. ואם לא בא לי, הוא סוגר את זה.

ואז כשאני מתווכחת איתו שוב בהודעות על זה שאני לא באה, הוא כותב "להתראות נורמה. לא אטריד אותך עוד".