לילות לבנים

רע לי.

"קרקע בטוחה", לא מדבר איתי.

אתמול היה לנו ריב. דיברתי בטלפון עם הפנים בתוך ארון הבגדים. שיחה פרטית. לא הבחנתי בו מתגנב בי ומצוטט. הוא שמע אותי אומרת לבן דוד שלי "אני אוהבת אותך". שמעתי מכה חזקה על הדלת. הוא יצא בפרצוף זועם. הוא לא האמין לי. חשב שדיברתי עם "פסיכו". דיברנו. הוא הטיח בי דברים קשים "אני מבקש שלא תכתבי את זה בבלוג", ביקש. אני אכבד את בקשתו ולא אפרט. אבל זה היה פוגע. מאד. הוא כעס על זה ששיקרתי לו בעבר. ובצדק. התנצלתי שוב.

אחר כך הוא ישב על הריצפה ובכה כמו ילד. יש לי פטיש לגברים שחושפים חולשה. זה עושה לי את זה. כשראיתי אותו את האיש הטוב הזה פגוע ושונא אותי עד כדי בכי רציתי לבכות גם. אבל אני רק בכיתי מבפנים, כי הדמעות נתקעו עמוק, עמוק. ולא יצאו.

התמודדתי עם זה בדרך היחידה שאני, לצערי מכירה. תקפתי חזרה. האשמתי אותו בקרירות, בזה שהוא לא מעניק ממה שיש לו בלב. ויש לו הרבה בלב, זה פשוט חסום מאחורי כספות, קירות, חומות. אני כל כך רציתי שהן יהיו חומות של תקווה. התבדתי עם השנים. או התפכחתי, תלוי איך מביטים על זה.

אחר כך התפייסנו. אכלנו בקטנה. וזהו.

האלכוהול שהגיע אחר-כך, עזר במעט להשכיח ממני את דאגותי. מזל, מזל גדול שאלוהים ברא לנו את פרי הגפן. ואימרו 'אמן'.

אבל את חיוך הפיוס של אתמול החריב משהו. אני עדיין לא גיליתי מה, אבל היום משהו השתנה אצלו. זה היה חד ומעליב - הוא קר אליי. ייתכן וקרא את הפוסט של אתמול והתבאס. או שאולי הוא באמת לא ישן בלילה כפי שטען באוזניי היום כי הוא "חש מועקה כבדה".

שלחתי לו אס.אם.אס "אני אוהבת אותך. מקווה שהעניינים יסתדרו ביננו". הוא לא הגיב.

שלחתי לו שוב את ההודעה. שתיקה.

התחלתי לדאוג "למה אתה לא עונה"? שאלתי בהודעה נוספת. אין תגובה. אני מביטה על הפלאפון הדומם ורוצה למות. מחכה, מחכה...ומחכה. כלום.

לפני כמה דקות הוא התקשר. "למה לא ענית לי?", תהיתי. הוא ענה לי בקול קר ואפל "הייתי בישיבה".

מעולם הוא לא התעלם מהודעה שלי, ישיבה או לא, תמיד ענה.

ועכשיו אני מחבקת את עצמי ורועדת.

(אתנחתא לנשימה מרגיעה)

לנשום, לשאוף. יופי נורמה.

לפעמים אני מתבאסת שאני לא אסטמטית. נראה לי כששהריאות מתכווצות, הנשימה הבאה ממלאת אותן יותר אויר מאי פעם. אני צריכה אויר. אני מרגישה את חלל הבטן מתמלא חמצן. רק לנשום. רק לנשום. והנה הן הגיעו סוף סוף. הדמעות.

(כעבור 10 דקות)

בן דוד שלי החתיך שלח לי הודעה שבא הוא מזמין אותי בסוף שבוע הבא להצטרף אליו לים המלח לפסטיבל "אהבה וטיולים" או משהו כזה. אני לא רוחני, אבל אולי זה רעיון טוב לנקות את הראש קצת. להתנתק.

עד אז אני מתכוונת לקחת את הרולרבליידס שלי עם הטרנינג החדש שקניתי היום בשינקין ולצאת לרכב קצת. מתחשק לי להרגיש קצת את הרוח נושבת בשערי. לבחון את הסביבה, את הפארק ושהעצים או הרצים או הרוכבים יבחנו אותי גם.

שער מתנפנף..זה כיף.

אפרופו שיער, היום כטיילתי לי בשינקין קניתי 'מסיכה' לשיער. נו עוד שיט של בנות. בטח בעשור הבא ימציאו 'קרם הגנה' ל'מסיכה לשיער', שמגיעה אחרי ה'קונדישינר' שמגיע אחרי ה'שמפו'. מסתבר שהחנות מוכרת מוצרים של מספרות, רק בלי החלק של הלהסתפר. זו היתה הזדמנות טובה למוכר שם למשמש לי את השיער בלי הפסקה (זה נהיה כבר מעיק באיזשהו שלב). הוא התלהב ממני ואני הובכתי. הוא הזמין אותי לבוא בהזדמנות, כי הוא פשוט חייב, ומוכרח לדעת איך המסיכה יושבת לי על השיער. פויה. בסוף יצאתי משם עם שיער ריחני (ריח ענבים. תודות למשמוש הארוך) ושאלה  - האם אני אהיה מוכנה לדגמן עבורו את המוצרים שלו על במה כ'מודל' באיזה ערב השקה באיזה קניון. "אני אעשה לך תלתלים בקבוקים משהו מא-מם", הוא הבטיח. "ואני גם אצבע לך את השיער בצבע חום עמוק יותר. חום שוקולדה", הוסיף ושלף להמחשה את אחד מספרוני המספרות שמחוברות אליהם קצוות שיער.

"לא תודה", עניתי. תכל'ס, אני לא צריכה שימשמש לי את שיער שוב ועוד לפני קהל. אם ארצה מישמוש יש מי שיעשה את זה.

שישרף לו הפן אינשאללה.

ברשותכם, אני חוזרת לפוך. צריכה לנוח לפני הרולר בליידס...צריכה לברוח.

עריכה: המזוודה שלי הגיעה היום. הספירה לאחור למעבר דירה החלה...

עריכה 2: אוקצור, לא רולר בליידס ולא נעלים...הוא בוכה במקלחת. זזתי לישון.