לילות לבנים

היום ראיתי את החבר הראשון הרציני שלי מהתיכון. לא במציאות, על פוסטר. פוסטר ישן.

הוא למד במגמת תיאטרון ונראה כמו ג'ים מוריסון, שיער כהה ארוך, עיניים חומות חדות ובייבי פייס (בצורה גברית). זו היתה אהבה שהתחילה בין מחברות התנ"ך לביולוגיה. בין שיעור ספרות לחינוך מיני. למדנו המון, הברזנו יחד במשך היום ובערב היינו "מכינים שיעורי בית", בין הסדינים. הוא היה מנגן לי על גיטרת הבס שלו, ממציא לי מנגינות. אני בתמורה ציירתי אותו (ועליו), צילמתי אותו לעבודות ושיעורי בית באומנות. היינו הכלאה בין שני פריקים חמודים לילדי פרחים. משתזפים על הדשא בהפסקות, מבריזים לים ונכנסים עם הבגדים ומגלים מה זה פרפרים בבטן.

יום אחד הוא קיבל הצעת דוגמנות/משחק. זה היה כמו בסרטים, הברזנו משיעור וכשטיילנו ברחוב ציידת כשרונות פנתה לשנינו והציעה שנגיע לאודישנים לפרסומת חדשה בטלוויזיה. הם חיפשו בחור לתפקיד ראשי ובחורה לתפקיד משני. אני שהתרכזתי באותה תקופה באומנות פלסטית ולא באומנות הבמה, החלטתי לוותר. הוא ניגש, וקיבל תפקיד מרכזי בפרסומת של בנק הפועלים. ימים של צילומים, התרגשות ותחושה של "הנה אני הולך להיות יהודה לוי הבא" מילאו את האויר (אז עוד לא נבראו הקוביות של מייקל לואיס). כשהתהלכנו אחר כך ברחוב או בהפסקה ברחבת בית הספר, כולם עשו לנו כ-בוד. פתאום אנשים שלא דיברנו איתם התחילו לצאת איתנו, לעשן איתנו ובקיצור, ללקק לנו ת'תחת.

באותם ימים בעיקר אהבתי את התחושה הזו של ללכת ברחוב יד ביד ולהגיד "זה שלי". להשוויץ בו. אחר כך התחיל הקטע של המעריצות ברחוב. זה די הפריע לי, אבל הבלגתי. הוא לא ראה אף אחת ממטר. חלפו חודש או חודשיים ופתאום, צצה לה עוד פרסומת. הפעם ל'מנה חמה'. מוריסון שלי נחטף בשוק כמו לחמנייה חמה. לחמנייה לוהטת (והוא באמת היה לוהט). אבל הלהט שלי פג.

עם הזמן ובלי קשר לתהילה, התרחקנו. הבגרויות הופיעו והתחלתי להתעניין בדברים יותר עמוקים מאודישנים, מעריצות וסיקס פאק בבטן. אני הכרתי חייל שלימים הפך לחבר שלי. מוריסון אמר לי "תמיד ידעתי שמישהו יחטוף אותך ממני בסוף". חמוד.

אז היום, בבנק, ראיתי את הפוסטר מהפרסומת - מוריסון בחוף הים, אוחז בגלשן וכל הבנות רודפות אחריו בגלל כרטיס האשראי שלו או משהו כזה.

להיזכר באהבה ישנה זה תמיד מחמם את הלב. חבל שהמינוס בבנק הרס לי את הנוסטלגיה הרומנטית.

רועי סיפר לי היום שיש תופעה כזו שנקראת 'סינסתזיה', כלומר ערבוב חושים. זה דבר מדהים. ישנם אנשים שפועלים אצלם שני חושים בו זמנית. למשל, ישנו אדם שבכל פעם שאומרים לו "יום ראשון", הוא מריח ריח של חיתול עם קקי, ובכל פעם שאומרים לו "יום רביעי", הוא מרגיש טעם של שעוות אוזניים בפה.

עוד לא החלטתי אם הוא באמת חכם או מנסה לעבוד עליי. בכל מקרה, תיאור ההפרעה נשמע כל כך משעשע שרציתי לנכס אותה לעצמי. אם למשל בכל פעם שהיו אומרים לי "לכי תזדייני", הייתי מריחה את פרי התפוז? או בכל פעם שהיו אומרים לי "אני אוהב אותך, נורמה", הייתי מרגישה טעם של שוקולד פרה או נוטלה על הלשון...

או דמיינו מצב שמישהו אומר את השם שלך באמצע סקס לוהט ואת שומעת במקום את הסימפוניה ה-9 של בטהובן?

תודו שיש בזה משהו נחמד.

היום קיבלתי משלוח של הדבר הכי טעים בעולם. זה נקרא Ben's cookies, זה מלונדון וזה עושה לי לחייך. אם יש רמות שונות של מנצ'יז אז כאן מדובר במונדיאל, באולימפיאדה, בפורש של הנישנושים.

מאחר ואני קמצנית ששומרת את ההנאות הקטנות שלה לעצמה, אני אחלוק אתכם את הקופסא ואותה בלבד:

גררר...זה טעים!

מי שרוצה כיבודים (אין הרבה), מוזמן לנסות ולהתחנף.

ונסיים בציטוט חמוד: "אני חולה על התחת שלך ואת יכולה לצטט אותי". אז ציטטתי.