לילות לבנים

פיג'מת פסים לקיבה

אחרי לילה ללא שינה מכל הסיבות הנכונות, היום שלי כלל סעודת מלכים במסעדת פועלים המכונה בפי הילידים "אימפריית האוכל העיראקי", והשוכנת (איך לא) ברמת גן.

אין כמו מפרום לנפש, ושריטה חריף לנשמה.

לבחורה צפונבונית כמוני, משוכני ה"בראסרי", לאכול במסעדת פועלים זו חויה מכוננת. טוב נו, אני מגזימה, אבל הרגיש לי מוזר כשניסים כפרה עליו, תהה, "עיוני, מה לשים לך בצלחת" ושאל "נשמה , עיניים שלי, למה לא סיימת ת'קובה סלק?". היה מגניב ואפילו שתיתי תה (מתכון סודי) עם איכויות של בדוואי בסיני. וכולה 30 שקל.

מזל שיש לי חברים עם אוטו. ילדת כרטיסיית נוער שכמותי (הנהגים עדיין קונים את זה. הייתם מאמינים?)

ניסים (משמאל). מדגים קונצ'רטו למוסקה

להודות על מה שיש

מאמן הטניס שלי העביר לי היום שיעור פילוסופי מעניין על אמונה.

הביטלס פיזמו פעם "We live life busy making other plans". מיד ההקשר:

בדת היהודית, כידוע, מתחילים כל יום בהודיה. מודים על זה שאנחנו בחיים, מעריכים את מה שיש לנו, מתענגים על ההווה. כמעט בכל תפילה מודים על משהו או מישהו שקיים בחיינו כאן ועכשיו.  

אבל לפעמים, נכנס לחיינו הספק. אנשים בספק לגבי ההוויה שלהם הם כאלה שכל הזמן לא מרוצים, במירדף, בדיסוננס. הם מחפשים עוד ועוד. "אולי אני אשיג עבודה יותר טובה כי לא טוב לי עכשיו", הם תוהים. כשמשיגים עבודה יותר טובה הם שוב לא נהנים ומכוונים הלאה. כך גם לגבי זוגיות ויחסים "אולי אשיג בחור/ה יותר שווה", מפנטזים. "אולי הבא/ה יהיה זיון יותר טוב". ואולי, ואולי, ואולי. לא חיים את הרגע. המירדף הבלתי פוסק שלנו אחר החיים האחרים, הדבר הבא והאוטופיה. חוסר נחת. צריך ליהנות מהעכשיו. כי אחרי הכל, מה מחכה לנו בעתיד? כולנו ניפגש כאן בישראבלוג בגיל 60 , נסתכל אחורה ונזכר "בימים היפים ההם".

לכן בקבלה המילה "ספק" = "עמלק" (בגימטריה). כלומר, הספק הוא שורש ומקור הרוע בחיינו. זה מופיע בספרי 'שמות' ו'דברים' (אין לי פסוקים מדויקים). והמסקנה המתבקשת היא שאדם בספק אינו מאושר. הוא מת מהלך.

כששאלתי את המדריך ה"מתחזק" שלי "ומה לגבי ייאוש?", הופתעתי לגלות שהמילה "ייאוש" אינה מופיעה כלל בתנ"ך בשום מקום. "אין ייאוש בעולם כלל", ציטט מדבריו של איזה רבי נחמן.  

מוזר, כי אני לתומי חשבתי שהתייאשתי מזמן.

לאחרונה הרגשתי כגיבור ב'מסעות אודיסאוס' של הומרוס. מסע עם מכשולים אינסופיים ובלתי אפשריים. אני מקווה שאמצע לבסוף, את המנוחה והנחלה כמו שאודיסאוס מצא.

אכפתיות

אני אוהבת ימים של זיעה מכל הסוגים וכל המינים.

לבחורה מסוכן לרוץ לבדה כאסופית. טרף קל. לכן אנחנו שניים. אחת איילה נאה, אחד זאב בודד.

אני רצה על הים. הירח מביט על סירת דייגים קטנה. בקרניו הוא שולח לסירה נשיקה חמה בדמות אור לבן על הכתם הכחול הכהה. בשחור של הים השקט מרמז כי הדגים ישנים הלילה. רק אני עם נדודי השינה שלי ערה.

נשימה, נשיפה, נשימה וצד ימין שלי נתפס. מוזר, אני בכושר לא רע. מזל שלא צד שמאל, כי אז הייתי חושבת ששוב הלב שלי מאותת.

מלמעלה, ליד חוף הילטון נשמעת שירה של רדיו חזק בצירוף נהימת שיכורים "אני שר מהל-הב הב. מהל-הב הב. מה-להב...". כיף לי לרוץ. גם אני שרה מהלב. בא לי לשיר איתם (אפילו שאחד מהם משתין מהקוליסאום לכיווני).

עם כל צעד בחול אני מרגישה איך אני חופשייה. רק אני, הגלים, החול וסירת חסקה מיותמת על החוף. קשה לרוץ כי החול עמוק. אני מריצה בראשי שיחות על העתיד, העבר ההווה. מחר אני כבר יכולה להתחיל להעביר חפצים לביתי החדש. אני ברגשות מעורבים ועצב בנוגע לכל מה שקשור לאקס, אבל מסתבר שזה לא מעניין איש מלבדי. הובהר לי. אני בעצם רצה לבדי.

ואז הכה בי האסימון. זה קרה איפושהוא בין הסלעים שנראו כמו אפים שמנים לבין מבט על הסמל של מלון הילטון שנראה מרחוק כמו סמלה של תחנת אל-ג'אזירה.

חשבתי עליו. התבוננתי במילים. הפנמתי. חשתי את העלבון. ואז הבנתי.

מאותו הרגע, גם צד שמאל שלי התחיל לכאוב.

בננות, לשנן:

בחיים צריך לקחת הכל בפרופורציות. אחרי הכל, הגודל לא קובע. זה הקוטן שמפריע