לילות לבנים

מדהים כמה כוח יש בכדור אחד קטן וצהוב.

לגבר יש מיליארדי זרעונים. לנשים יש כולה כמה עשרות אולי מאות בייציות שהולכות ונעלמות עם השנים.

21 כדורים בחודש. כל ערב, אותו ריטואל: מקרר, בקבוק מים, מסובבת את הפקק, שותה שלוק ישר מהבקבוק ומנגבת עם היד את המים שמרטיבים לי את הפה. 'פופ' זה הרעש של הכדור יוצא מהאריזה. שלוק שני, אני גומעת את המים עם הצהוב הקטן שלי ויודעת שאני בטוחה לעוד לילה.

אסור לשכוח את הכדור בצבע הגלידה. עם השנים פיתחתי שיטות לבלוע אותו גם בלי המים. משמעת מים.

לא בשלה לתינוק, מחויבות אדירה ומדהימה לחיים. לא בשלה עדיין לנורמה קטנה ומתוקה. אני אישה וילדה. אישה מתבגרת. אולי נערה. אוהבת ומלטפת כמו אישה חמה. משתוללת, קופצת וצוחקת כמו ילדה. עושה אהבה סימולטנית כמו זונה ובתולה טהורה. המבט שלי אומר המון. ודורש. והמגע שלי לא ניתן בקלות. והרבה רוצים בו. הרבה יותר מדי. לעיתים זה גורם לי להרגיש ריקה, אולי גם טיפשה. ואני לא מתפתה. מבט למחשוף. הופ, נחשפת מאמי. תסתכל למנורה, שתשרף לך הרישתית כפרעליך. סקירה מהירה של הרגליים שלי בחצאית קצרה. הצעה לטרמפ. בבית קפה חיבוק של "ידידים" עם כוונות של מיטה. אוזן ששומעת מחשבותיי, אך מדמיינת גניחותיי.

ועכשיו אני רוצה שקט. רוצה רק אחד. אותו. שימשיך להשוויץ בי ולהגיד "זה שלי".

וכן, עוד סקס. סקס חם ומלטף. לא קר ומנוכר כמו ההוויה התל אביבית המאוסה.

לפחות ככה נדמה לי. זה מרגיש אחר, בלי פוזה. אבל אולי אני הוזה. יאללה די לחפור.

חשבתי אולי זה הסמים. אבל גם הם לא יכולים להחזיק משהו שאיננו. לא ניתן להמתיק חומץ בלי שיישאר טעם לוואי. אני מוציאה לשון - אין טעם לוואי

גלולה 'יסמין', גרב חדשה, מפזר חום. עוד שילוש קדוש

שאלתי היום את אבא שלי בשיחה באוטו בדרך להורים "נו...אז מה אתה חושב על &*%$"? (השם שמור במערכת נורמה ולא ג'ין).

והוא בתגובה ענה לי: "אני לא יודע. אני מהדור של הדקוטות". ימי התום. אבא, איש חיל האויר לשעבר היקר שלי. תמיד עונה תשובות שגורמות לי להמריא. צחקתי. אחר כך שרנו את 'אילו ציפורים', בקול גדול ביחד עם הרדיו. מאבא קיבלתי את האהבה לשירה. למוזיקה. שמחת חיים.

אחר כך לפנות ערב, נורמה נהנית מהבריזה בבית של ההורים על הגג. קומה 12, נוף מטריף לכל הכיוונים. הנה סביון. והנה עזריאלי מרחוק. מגדל הפיקוח מהבהב בשדה התעופה. רעש של פעמון הבמבוק יוצר תקתוק רוחני בזמן שאני על כסא הנדנדה. הבית של הורי זה המקום השקט שלי. כאן אני מרגישה את המשמעות של המילה חופש. כאן ובים.

הנה מטוס עובר בשמיים. אני מדמיינת טיולים לעולמות רחוקים. פרידות, לבבות שנחצו לשניים. אהבות, שניים שהפכו ללב אחד. אני רוצה להתחבר לטבע, לאמא אדמה. בחורה צפונבונית שכמוני מדמיינת מפה של כוכבים במקום תקרה לבנה ורעש של גלים במקום המנוע של הלפטופ.

כשהרוח על פניי השלוות, נזכרתי בנערה הענווה מספרו 'אהבות מגוכחות' של הסופר המחונן מילן קונדרה. הוא כותב באחד הפרקים על הנערה ש"באמת לא אהבה את הרגעים ההם שהיה עליה לבקש את הבחור בשעת נסיעה, שיעצור שעה קלה ליד חורשה" (להתנות אהבים. אלא מה). ולמרות זאת, "נשמר בה משהו שלא מצא עד כה בנשים אחרות - טוהרה". כזו אני. כוונותי טהורות.

מי שקרא את הספר, בעמוד 63 יש תיאור מדויק של מה שאני מרגישה בימים האחרונים. דיונים פילוסופים עם עצמי על מערכות יחסים וכל הבלה, בלה, בלה. לא אוכל לפרט. מוקדם לי מדי. חשוף לי.

הוא אמר לי ברגע של עונג, בנקודה ממש אבל ממש גבוהה של תשוקה, שזה מרגיש "כמו לחזור הביתה".

בימים של מחשבות, תהיות וזיוני שכל על עצמי וחיי, בימים בהם אני מרגישה כמו נערה מסיפור כלשהו של קונדרה, יש אס.אם.אס מרועי ששמרתי עד לפני יומיים והעלה בי חיוך: "את כנראה לא מבינה. את לא איזה פקידה של קצב. יש בך כל כך הרבה מעבר. את בחורה איכותית. הרבה גברים היו רוצים להיות איתך ולא רק בשביל זיון קר ללילה. ואני חוזר שוב ואומר לך את זה בפעם ה-100 אלף וחוזר על עצמי, עד שתביני". הדגשתי כדי להבין. פאק. אני כזו דיסלקטית.