לילות לבנים

זה העולם החדש שלי. עכשיו רק נותר למלא אותו בחלומות...

למישהו יש חלום בשבילי?

אתמול אני ו-ר' השותפה החדשה נתקלנו בבעיה הראשונה שלנו - שפרירית ענקית בדירה, שהתמקמה לה בדיוק מעל השירותים. או קיי. לחץ משולב בגועל. אין גבר בסביבה. יש נעלי אצבע חדשים לנורמה, שאינם ישמשו בשום מצב ככלי נשק. ל-ר' יש ערימת נייר טואלט, וגם נעלי אצבע, אבל שתינו מפחדות להתקרב.

להלן התושייה - ר' מביאה סולם מהאמבטיה (כן, מסתבר שיש לנו אחד). אני בינתיים עוקבת אחר המפלצת הקטנה שלא תברח לשום מקום. המפלצת מבחינה ברעש, עושה וויש, וויש עם הכנפיים, אבל נותרת במקומה. מזל גדול. ר' מתקרבת, מורידה תנעל שלה ו..בום!!! במכה אחת קטלנית מפילה לריצפה את החרק. אך אבוי. כעת השפרירית מפרפרת לנו על הריצפה. לא מתה, כי אם פצועה גידמת. לקחתי את גליל נייר הטואלט במטרה לסיים את העניין. לפתע צווחה: "לא עם כל הגליל!". או קיי, יש נקודה בדבריה של ר'. נו טוב. שלפתי כמה ק"מ מהגליל, הנחתי בזהירות על המעופפת ודרכתי. מכת הניצחון. אגב, שלא תחשבו, גיבורה גדולה וזה...אם זה היה ג'וק חום, הייתי בורחת מהבית ומשאירה אותה לבד. יש גבול לכל תעלול.

תזכירו לי לקנות ריסוס.

להלן ספירת מלאי לחפצים שגררתי איתי לדירה החדשה: בגדים (חלקית. יש עוד המון). חתולים - אין. בגד ים - יש. כפכפים - יש. נר ריחני - יש. ויברטור - יש. שעון - אין. חיבור לאינטרנט (לא עלינו) - אין. ציוד טניס - עוד לא. לוח שעם לתמונות ופתקים של בננות - יש. ספרים - חלקי. ספרים לאוניברסיטה - אין. תחתוני תחרה - יש. מצעים חדשים - יש. דובי - אין. שמפו/מרכך/מסכה - יש. שאר מוצרי הטיפוח - יש. שוקולד - אין (!). מצלמה דיגיטלית - יש. מנוי לעיתון - עדיין אין (דורש העברה וזה). אזיקים מפרווה - עדיין לא. ספה בסלון - אין. נעליים - רק שני זוגות (לא כולל הכפכפים ממקודם). מנורה לאוירה רומנטית - בדרך..מישהו שיחבק אותי הלילה - חסוי.

שאלה: אם גנבתי כמה שקי אשפה מהבית של האקס, אני צריכה להרגיש חרא עם עצמי? אה, וגם נייר כסף. למה גנבתי?

כי כמו שענתה אומה תורמן "קידו", לביל בסרט "קיל ביל 2", שנייה אחרי שהיא מפוצצת לו את הלב ב-5 מהלכים כנשאלה 'מדוע לא סיפרת שאת למדת את המהלך הזה'? ש - Because, I'm a bad, bad person?

האיש הרוסי-פולני החתיך תכול העיניים הזה, הוא סבא של נורמה.

אמרתי לו "סבא, תגיד גבינהההה..". אז הוא אמר וחייך

באוקטובר, סבתא של נורמה, נפטרה בבית המטבחיים המתקרא לעיתים 'וולפסון'. סיבת המוות - זיהום מחידק (לאחר ניתוח).

לפני כמה זמן ביקרתי את סבא. הוא כמובן לבד, מרגיש בודד ומספר לי הרבה סיפורים על החיים של פעם. הוא גם מתלונן שהיום הוא חי בעולם אחר. "פעם כשהיה רצח, היו מדברים עליו חודשים. היום, כל יום נרצח מישהו אחר ושוכחים אותו למחרת", הוא רוטן.

הרשו לי לספר לכם משהו על הדור הזה של המבוגרים. סבא חגג יומולדת 80 בפברואר האחרון. כשהיה צעיר, כמו רבים וטובים הוא נלחם, כמעט בכל מלחמה. זה התחיל מהמחתרות עוד בהיותו נער בן 10, המשיך למלחמת השחרור, ששת הימים וכו. הוא נפצע. כדור בבטן וברגל במלחמת השחרור. גם היום יש לו רסיסים בכל הגוף. אבל לצערינו, גאוותו היקית אינה מאפשרת לו להירשם כנכה צה"ל במשרד הביטחון. "אני את שלי נתתי למדינה. לא צריך ממנה שום דבר", הוא אומר העקשן הזה. חופשות בים המלח, חדר כושר בבית הלוחם, טיפולים רפואיים, על כל אלה בחר לוותר במחיר התרומה למולדת. ותאמינו לי, שנסיונות השכנוע במשך השנים היו רבים וקשים ללא הועיל.

לאחרונה השתעשעתי במחשבה להכיר לו מישהו חדשה, כדי שלא ירגיש בודד. הוא מסרב. "אני שנה מתאבל על סבתא. נותן לה כבוד. לא מוכן לשמוע על שום דבר", קבע נחרצות.

פתאום, הוא סיפר לי, שהוא גבר מחוזר. תבינו, האיש בן 80 ועדיין מתעקש ללכת לעבוד במכולת. עבודה פיזית. כלומר, בריאות, חמסה-חמסה-שום-בצל, יש.

הוא סיפר לי שכמה שבועות אחרי שסבתא נפטרה, ניגשה אליו אלמנה שכנה וביקשה לגור אצלו קצת. תשובתו אליה היתה (ציטוט מדויק): "גברת, כאן זה לא בית מלון!". לי הוסיף "אני לא מוכן שיגורו אצלי אנשים. היא תבוא אליי ולא תצא". אחח..איזה גבר.

אז עכשיו אני מחכה לאוקטובר הבא אז אולי ייפתח לאופציה של גברת אחרת. אני רוצה שהוא יירשם לאיזה חוג ריקודים באחד מבתי המלון בסביבה. אני מקווה שהוא ימצא אהבה, כי הבדידות הורגת. גם בגיל 10 וגם בגיל 80.

זזתי לים. חברות הזמינו...

עריכה: קשה לראות, אבל כתבתי נורמה על החול....נראה לי שהתייבשתי קצת

"אלי, שמור מצולות האינסוף. ושמור נתיבות הימים,

כמוני ישנם ילדים על החוף והמה, בני דייגים"..