לילות לבנים

אתמול באחת בלילה אס.אם.אס מאמנון "דו"ח מצב", נכתב. בשפת הסתרים שלנו הכוונה ל-"איפה את? מה את עושה? נפגשים?"

אז האמת שהייתי כבר במיטה, אחרי מקלחת, ריחנית ובטרנינג, עם ספר ובעיצומה של שיחת ממתקים לאוזניים שהמיסה אותי לגמרי עם ה"מסקרן" (לעיתים הוא גם מתקרא "חרטטני", תלוי ביום/שעה/מצב רוח/רמות חירטוט).

אז גירדתי את עצמי עם שפכטל מטאפורי ויצאנו שלושה אנשים לחפש אוכל. בכלל לא הייתי רעבה, הממולאים של אמא עשו את העבודה יופי טופי, אבל בשביל החברותא נסענו בכיף שלנו למיסגד הבצק, כנסיית המטוגן וסינגוג הג'חנון - נאפיס.

אוי. כמה שנים לא הייתי בהיכל האוכל הזול והמפוצץ הזה. עשרות נערים ונערות, כפילים של סער פאדידה ושל נערת הבצק לשעבר (היום נערת החסה -נינט), צבאו על המקום. זה היה בהרצליה והרגיש כמו חדר אוכל מסריח, עם אוכל טעים.

עשיתי טעות והחלטתי בסוף כן לאכול כמו שתי הרכלניות שהתלויתי אליהן. זה מפתה כשכל מאכל עולה 17 שקל בממוצע בתפריט, קשה מאד לסרב. אז הזמנתי פתות בולגרית, שזה מלאווח חתוך בבלאגן מטוגן עם גבינה בולגרית ונטיפי ביצה. רציתי לצלם אבל זה נראה דוחה. אמנון הזמין טוסט, והבחור השני הלך על המנה המופלאה עם השם הכי שווה בעולם - צ'יצ'ולינה (מסתבר שזה בכלל פיצה. לא נחש ובלונדה).

אמנון סיפר שכבר מזמן הוא "לא הלך לישון ככה" וחיבר שתי כפיות אחת לשנייה. יכולתי להשויץ שאני דוקא כן, ועוד עם אחת ממש יאמי-יאמי, אבל הבלגתי. לא צריך לנעוץ ולסובב את הכפית עד הסוף...

חזרתי הביתה עם 7 קילו עודפים של המאכל הזה, שמזכיר לפעמים את הביפנוכו של בורקס אחרי שמישהו אכל ממנו כבר. קיללתי. איזה טעות. אני חייבת להפסיק לטחון בלילות כמו ילדה עם חסכים נפשיים. אבל היי, אולי אני באמת ילדה עם חסכים נפשיים. לא חשוב, לפחות לא מבריזים לי ביום של הנשף עם מלכת הכיתה.

בבוקר קמתי רק כדי לגלות שה"איש של הגז" הוא בחור ממש עירני ונחמד. השותפה היתה אמורה לחכות לו, אבל אחרי שאיירה כל הלילה ציורים ל'יד ושם' לקראת יום השואה, היא החליטה ש"האיש של גז" זה כבר יותר מדי קונוטציה שואתית עבורה.

חוץ מזה היה חג רווי מנוחה, קצת על האש, ועוד כמה דברים שהשתיקה יפה להם. בוא נגיד שהם כללו ביצוע מעשים מגונים בחטיפים תאילנדיים, תמונות סמי-עירום ועירום, מוזיקה, כתיבה אומנותית על הגוף וסמים קלים.

שאלתי מישהו עם קשרים חזקים במוסד איך מצטרפים.

הוא שאל אותי בחזרה וברצינות 'היית מוכנה להיות נערת פיתויים'? מדוע כשבחורה רוצה להצטרף לשירותי ביון ישראליים ולשרת נאמנה את המולדת, היא ישר נשאלת לגבי הרגלי המיטה שלה?

זה מצחיק, כי רק כמה שעות קודם אמרו לי שאני בחורה מודרנית ש"עובדת במקצוע חופשי, מסננת גברים כמו שבחור מסנן נשים וחיה חיים חופשיים". ועדיין, שורה תחתונה מסתכלים עליי חושבים מיטה. יש דברים שלא משתנים.

כנראה שמירב מיכאלי וה"אנחנו יוצאות יחד" (על ליאור שליין), לא 'עושות' את ה'עבודות', ולא 'משנות' את מה ש'הן חושבות' עלינו אותן 'יצורות' הנקראות 'גברים'.