כל היום מישהו (או מישהי או מישהם) מתקשר אליי ממספר חסוי ומנתק. אני עונה "הלו". שתיקה. "ה-לו". עדיין שקט. "ההלללווווו!!!!" אין תשובה. ואז אני מנתקת. ככה זה חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים, כבר משעות הבוקר. אני חוששת שיש לי מטרידן סידרתי. לפחות הוא לא מתנשף בטלפון. בעצם אולי שכן יתנשף כי אז לפחות זה יהיה מצחיק ולא מפחיד משהו.
יש לי הרגשה שאני יודעת מי זה...מישהו פסיכופת במיוחד. אם אני נעלמת בימים הקרובים באורח מסתורי, תשלחו זר לאמא נורמה ותגידו לה שיש לי חשבון חיסכון בבנק (בקטנה), ושתקנה לעצמה מסטיק בזוקה או משהו.
לא יודעת למה, אבל תמיד כששמח וטוב לי, וההורמונים והרגשות גואים, אני יכולה להיזכר בדבר שיחריב לי את היום. אתמול הייתי בעננים (תרתי משמע, גם עישנתי משהו וגם הלכתי מחובקת איתו) ופתאום ראיתי בקיוסק רולדה מתוקה וחטיף קוקוס ורוד כמו שסבתא שלי ז"ל היתה מביאה לי כשהייתי קטנה. זה מיד צבט לי בלב והעלתי זכרונות על איך תמיד כשקפצתי לה על הספות בפראות ואמא שלי היתה צועקת עליי להפסיק, היא היתה אומרת לה "תעזבי אותה, היא מנקה לי את האבק". וגם כמה ימים לפני שנפטרה, היא נזכרה בחיבה ושיחזרה באוזניי איך נתליתי לה על החלון, כמו מוגלי התנדנדתי על הוילון עד שנשבר (ולא תוקן). היא לא כעסה. רק חייכה ואמרה 'לא נורא'.
נשיקה קטנה ונזכרתי לפתע גם ברגעיה האחרונים, שלא ידענו שהם כאלה, כשליטפתי לה את הראש והיא התייסרה בכאבים ואמרתי לה "תשני סבתא, תנוחי", ולא ידעתי שאני מעודדת אותה לישון לנצח. הרופאה אמרה לנו "היא בסדר, אתם יכולים ללכת", ובאמצע הלילה היא נפטרה. לפני שנפרדתי ממנה, עוד כשגססה, החזקתי את ידה והיא לפתה אותי כל כך חזק עד שחשבתי שאצבעותיי נשברות מרוב עוצמה. כאילו ניסתה להיאחז בחיים, או להרגיש שאנחנו קרובים. לעולם לא אשכח את המראה הזה.
מוזר כשדווקא שכל כך מאושרים, והוא נותן לי יד או מחבק אותי וזה מרגיש נעים ונכון, או אז צצים הזכרונות.
א' אמרה לי שרואים כי האביב הגיע. היא תמיד מזכירה לי בהקשר הזה את הסרט 'במבי' "את יודעת, בבמבי כשמגיע האביב, כל החיות יוצאות להזדווג וכולם שמחים". כן, יש אוירה חגיגית באוויר. אני מקווה בשביל א' שגם היא תזדווג בקרוב (סוף סוף). הגיע הזמן, שנתיים וחצי זה טו מאצ'. נורמה חייבת לרוץ, משימה חשאית (אולי התקבלתי למוסד. לא מגלה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין