לילות לבנים

היא העבירה בפעם השלישית באותו היום את היד בשערה. גופה היה מתוח, כמו קפיץ. היא בחנה בראי את בבאותה וראתה על הצוואר סימן מציצה חדש. היא ליטפה אותו בעדינות עם הציפורן נזכרת בליל אמש עם חיוך. ולפתע תפסה מה היא עושה, חדלה לחייך והפסיקה לגעת בעצמה "הוא הלך", היא אמרה. "הלך ולא ישוב".  ויצאה לעבודה.

היא עמדה שם כבכל לילה בצמוד לעמוד חשמל ברחוב שונצינו פינת בן אביגדור. איזור חשוך ומוכה גורל. בהחלט לא מתאים לנפש עדינה כמו שלה. בעצם, כמו שהיתה לה ואולי כבר איננה. "אם ההורים שלי היו יודעים מה עלה בגורלי.." תהתה יותר מדי פעמים. אבל את אביה לא ראתה מאז גיל 16 עת החלה ליחצ"ן במועדוני לילה מפוקפקים ואת אמא לא ראתה מאז שהתגייסה לצבא ולא הסכימה שתבוא לבקר. היא בחרה שלא. תמיד האמינה שהוריה לא הבינו אותה והיא גם לא היתה דומה להם מבחינה חיצונית. כך פיתחה בלבה תיאוריות, אולי משאלות כי היא בכלל מאומצת. היא התקרבה כבר לגיל 30, אבל נראתה צעירה יותר. אלמלא הלבוש הפרובוקטיבי שלה, חצאית מיני צמודה, חולצה מנומרת עם מחשוף בלי חזייה ואיפור כבד, היא לא נראתה יותר משמיניסטית.

עמוד החשמל עבד חזק. הוא זימזם ושחרר לאויר גיצים קטנים כחולים. המחשבה לטפס עליו ולגמור עם זה עברה לה בראש. אבל היא ידעה שיש לה משימה לבצע. רעש מציק פילח את חלל האויר. היא הביטה באותיות הקטנות המרצדות על גבי האיתורית שלה "פייה יקרה, גשי מייד לרחוב אבן גבירול מספר 45, קומה 2. מחכה לך שם עבודה. כדאי שהפעם לא תאחרי ותבצעי אותה כמו שצריך. זוהי אזהרה אחרונה!".

"שוב פעם עצבנתי את הבוס", מלמלה לעצמה. היא קראה שוב את הכתובת, וירקה את המסטיק שלה לריצפה. היא ידעה שהוא, הבוס הגדול בטח עוקב אחריה ומתבונן בה עכשיו וגם מחייך למשמע הטרוניה שלה. בזמן האחרון הם החלו לשים מעקבים על העובדות, האזנות סתר ומצלמות חבויות. היא הרימה את השק הכבד, ידה הונפה אלעל והופ. היא עצרה מונית ונסעה. בדרך ליעד שלה ניצלה את הזמן לטיפוח עצמי - היא שלפה חוט דנטלי בטעם מנטה ולמרבה הגועל החלה מנקה בין שיניה, פיה פעור לרווחה ופרצופה מעוות בהנאה לא מוסברת. היא גם ירקה קצת לכלוך, בתוך המונית לתדהמתו של הנהג. "מה אתה מסתכל?", שאלה אותו. הוא מצידו המשיך לבהות בה. הוא מצא בה שילוב של תום עם וולגריות לא מוסברת. בהתחלה נגעל ממנה מעט ולכן תקע בה מבט משונה, אבל אחרי כמה דקות הדרך שבה ניקתה בכזו יסודיות את שיניה העליונות וכעבור מספר דקות את התחתונות, הטריפה אותו. גירתה אותו. בעצם, כשחשב על זה ניקיון תמיד עשה לו את זה. גמלה בליבו ההחלטה לקחת ממנה את המספר שלה, הרי אשתו "הבהמה הזו" כבר לא שוכבת איתו שנים. אבל כשבא לקחת עט ונייר, התבונן רגע למטה והבין שהוא גידל כרס גדולה מדי ופיתח תסביכים לגבי זה שהוא לא רואה את הזין שלו, אז לבסוף ויתר. המונית עצרה. צללית קטנה של אישה ושק יצאו ממנה.

בעודה מטפסת במדרגות לכיוון הקומה השניה, הבחינה בבקבוק וודקה חצי ריק על הריצפה. הוא היה מונח ליד שיכור חסר בית שישן על מזרן מתכלה מלא בכתמי גוף, בעיקר שתן. הריח היה איום ונורא. "זה בטח לא יחסר לו", היא חשבה בזמן שהרימה את הבקבוק וגמעה כמה שלוקים נדיבים. הוודקה הסריחה גם היא משתן. זה לא הפריעה לה. ימים כלילות עשתה בביבים, ברחובות מלאי צחנה, בקרבת אנשים שלא שטפו את עצמם מבחוץ או מבפנים במשך שבועות.

היא זרקה את הבקבוק החוצה מבעד לחלון חדר המדרגות, והוא מצידו התנפץ בקול רעש גדול. אחד הכלבים בשכונה החל לנבוח. היא פחדה מכלבים וגם פיתחה אליהם אלרגיה. היא הצטערה שזרקה את הבקבוק. היא החליטה לבצע את המשימה ולהתחפף משם וטיפסה במרץ במעלה המדרגות. "עוד מעט תהיה שעת השקט, רגע לפני שהשמש זורחת ומעירה את כולם", אמרה לעצמה. את המשפט הזה שמעה עוד בילדותה. היא לא זכרה ממי וממילא, לא היה זה משנה.

המנעול היה סטנדרטי. פלדלת קלה לפריצה. היא שלפה סיכת ראש עם נצנצים שקנתה בשוק הפשפשים לפני שנה ופתחה איתה את הדלת בדומיה. "זה היה קל מדי. סימן רע", היא חשבה. בפנים היה בית נחמד, שעון קוקיה גדול על הקיר בכניסה שהראה 04:50 בבוקר, במטבח מקרר של אמקור מלפני 20 שנה בצבע צהוב חרדל. במרכז הסלון כיכבה מנורת שנדלייר מצועצעת. דמותה השתקפה בחשיכה בקריסטלים הקטנים של המנורה. היא עשתה פרצופים לכיוונם וראתה אלפי כמוה מחזירות לה פרצוף. זה שיעשעה אותה. היא המשיכה עם חיוך בלב.

היא הלכה בשקט במסדרון הצר. כולם ישנים. נזהרת ויודעת שעם כל צעד שלה היא עלולה להיתפס. היא נכנסה לאמבטיה. מהר שלפה את השק והוציאה ממנו קופסא סגולה. בפנים היו מונחות ארבע מברשות שיניים. שתיים גדולות ושתיים קטנות. היא סידרה אותן לפי הצבע על שולחן האמבט. ליד שתי המברשות הקטנות, העמידה גם משחת שיניים בטעם תות בננה. זה היה הטעם האהוב עליה. היא בדקה במגירות. הן היו מצוידות כפי שחשבה. נהדר. משימה אחת בוצעה. אבל רגע, היא היתה חייבת להשתין, כל הוודקה ששתתה היתה צריכה לצאת. היא לא רצתה להעיר אף אחד, אז בשקט בשקט, הרימה את חצאית המיני שלה, הזיזה טיפה את התחתונים והשתינה במקלחת.

היא אפילו לא טרחה לפתוח את הברז בכדי לנקות אחר השביל הצהוב שהשאירה במקלחת. היא סגרה את הדלת מאחוריה ופנתה לכיוון חדר הילדים. כמו שחשבה, היו שם לול ומיטת ילדים. היא ניגשה לכיוון מיטת הילדים. בדרך דרכה בטעות על בובה של המומינים שהשמיעה צפצוף. "שיט. נוהל רעש" אמרה ומהר קפצה לריצפה כמו שלמדה בטירונות בצבא ושמה מעליה גלימה מוזהבת. זה היה מיותר. שני הפעוטות ישנו כל כך חזק שגם רעש חזק יותר לא היה מזיז להם. היא הסיטה את הגלימה, התרוממה וניגשה למשימה הבאה.

"איך אני שונאת את החלק הזה" חשבה כשהרימה את הכרית עליה נח הפעוט הבוגר יותר.

 מתחתיה מצאה אותה, קטנה ומדממת - שן חלב. היא הרימה את השן והחזיונות הציפו אותה. היא ראתה איך השן התנדנדה בפה כמה שבועות ולא נפלה. ההורים כאקט של חוסר סובלנות קשרו חוט לשן. הילד בכה ובכה. האבא קשר את קצה החוט לפלדלת. הדלת נפתחה, נסגרה ובום, פרץ של דם, בכי, ורסיסי שן חלב עפו לכל עבר. "מסכן שלי", חשבה וליטפה את הקטן. "ככה זה מתחיל. מפה זה רק למטה. שעות של טיפול נפשי וכעס על אבא מגובה בתסביך אדיפלי יעשו את העבודה". היא לקחה את השן לשק. פשפשה קצת בפנים ושלפה כובע בוקרים חדש ונוצץ. חיטטה עוד קצת ושלפה מכונית מירוץ עם שלט רחוק. היא הניחה אותם לצד המיטה. נשקה לילד לשלום ויצאה משם. מהחדר. מהבית. מהבניין. מהרחוב.

היא לא ידעה שתמיד השאירה אחריה אבק פיות עם ריח של עוגיות מתוקות. לפעמים כשהיתה במחזור השאירה אחריה ריח של שוקולד מריר. אחרי סקס הריח היה של מי ורדים. היא אהבה פרחים, אוכל עיראקי וסקס, אולי בגלל זה.

כשיצאה החוצה היה קר. השקט ממנו פחדה הגיעה. תמיד שבחוץ היה כל כך שקט, היא יכלה לשמוע את התת מודע של עצמה. זה היה מבהיל. יש תיבות שאסור לפתוח, תיבות פנדורה. נפשה הפצועה והחולה היתה כזו.

היא נזכרה איך פעם כשרק התחילה בג'וב שלה, היא הרוויחה מתחת למינימום. זה לא הספיק לה לגמור את החודש. היא אמנם גרה בדרום תל אביב ליד התחנה המרכזית בדירה עם שני עובדים זרים, אבל עדיין. לכן החלה לעסוק בזנות. אז גם קיבלה את הכינוי שלה - פיית השיניים. זה היה כי היא לא ידעה למצוץ, אבל עשתה רק את זה. המראה שלה היה מפתה, סוכריה על מקל בדמות של אישה. תאווה לעיניים. קימורים סקסיים שהטריפו כל גבר שעבר לידה, על אחת כמה וכמה שהביט בה ערומה.

כשהחלה למצוץ היא בדרך כלל היתה מקבלת סטירות מגברים זרים "פייה אמרת שקוראים לך, לא לימדו אותך שלא מוצצים עם שיניים?", הטיח בה שמן אחד עם זין בינוני. גם הבוס שלה, אותו היא משרתת נאמנה היום דרש ממנה פעם לרדת לו במשרד עת חישב את החזר ההוצאות שלה. "קנית שני שקים החודש" הוא אמר "וגם....אאאוץ'!!", צעק. "מה את עושה??".

אבל היא אהבה לנגוס, ואהבה להשפיל אותם. לגרום להם לרצות להרגיש את העומק של הגרון שלה ואז לבגוד באמונם. "כמה כוח יש לאישה כשהאיבר בפה שלה" חשבה להנאתה.

היא הפליגה במחשבות, על ההוא שירדה לו עם סוכריות קופצות, על זה שביקש שתשתה תה רותח לפני. היא נזכרה באחד שרצה שתרד לו עם קונדום, כי "אני גם לא שותה מפה לפה".

הקור העז הפסיק את מחשבותיה. האיתורית שלה שוב צפצפה עם כתובת חדשה. פייה הביטה לקצה הרחוב וראתה שם בעל פיצוצייה מביט בה מסוקרן. "שיט, אני מאחרת למשמרת הבאה" מלמלה. "אבל אולי יש זמן לחלטורה". היא הוציאה חוט דנטלי. עוד בימים שעבדה כזונה הרגישה מלוכלכלת. היא מירקה וצחצחה את הפה בכל שעה עגולה.

ככה זה כשאת פיית השיניים.