לילות לבנים

אני כזאת פאדיחיונרית. יתכן וזה גיל 26 שהבציע זה מכבר, הגלולות, או סתם הורמונים משתוללים. משהו בתוך המערכת הלימפטית שלי ככל הנראה, אינו מאוזן. רכבת הרים רגשית. עולה למעלה, למעלה, יורדת למטה, למטה. רגע אחד חיוך לבן עם גומות וקמטי צחוק, רגע אחר דמעות מלוחות כמו פרצעל ועיניים נוצצות. 

לילה. בריזה מהים מלטפת פנים, גוף ונפש. שניים מהלכים בין הצללים של סימטאות תל אביב. אני מנסה להרגיע דמו שבוער על ידי תבערה אחרת נעימה יותר. אולי במקרה, הגענו לסרט מלחמה, לקרבות עקובים מדם. איברים מתעופפים ללא הבחנה. ראשים, רגליים, ידיים והגופות נערמות. 300 גברים בתחתוני עור עם סודוקו בבטן, חרבות ומגנים. מלכה בטוגה חושפת טפח וטפחיים ואני רוצה שימלה לבנה וטהורה כמו שלה. צבא פרס מול ספרטה. הסוף אינו הוליוודי, כלומר - נורמה ולא ג'ין יושבת באולם הקולנוע וכמו איזה פאקצה מזילה דימעה בסוף. באולם ההקרנות הסמוך יו גראנט מנשק את דרו ברימור. אני באולם הזה מנשקת לשלום את דמותי המהוקצעת ומתחרטת על שלא התעקשתי להיות דביקה יותר ולראות קומדיה רומנטית. אני כל כך הרבה דמויות - פעם אישה חזקה, פעם אישה חלשה, פעם מבט קר ופעם חם. אבל בפנים הלב שלי תמיד חם, גוש לבה שאולי לוהט מדי.

דימעה אחרונה להערב? לא, אין די בכך. תודעתי צועקת, האכיליני נא בכפית של דבש מהולה בטשטוש חושים. לתוך הלילה נמזגות כמה כוסות יין ואני מרחפת. צוחקת מהלב. כשאני שיכורה אני אוהבת את כולם. וכולם אוהבים אותי בחזרה. לפחות כך נדמה לי. אני אוהבת לרחף, לנוע מעל פני המים. לפעמים נדמה לי שאני גלגולה של ג'ניס ג'ופלין ואם לא שלה אז של ילדת פרחים אחרת. אני קוטפת אהבה ולצידה מרירות. פעם חשבתי שאני בורחת מהשדים של עצמי, ממני. עם השנים למדתי לחבק את אותם שטנים וליליות, חיבוק של אם.

שיכורה כלוט אני שוכבת במיטת חטאים נעימים ומדמיינת מיטת בית חולים. לא יודעת איך זה קרה ומה נשאל, אבל זה היה מצחיק ועצוב ביחד. עצוב כי דיברתי עליה שמתה. מצחיק כי הסיטואציה איכשהו הצחיקה. יצאתי בוחקת, בוכה וצוחקת. ואהבתי את זה שאני יכולה להרגיש ככה. ואהבתי את זה שאני יכולה לבכות על כתף אמיתית ולא מטאפורית. ואהבתי את זה שעודדתי להרגיש טוב עם זה. ושעודדתי. ואהבתי את זה שיכולתי לפרוק מטען מהלב. ואהבתי את זה שנזכרתי בה ברגעיה הצלולים יותר. ואהבתי את זה שאהבתי.

האויר בירושלים אינו צלול כיין. הוא קר כמו בירה. חד כמו מסור. חודר לעצמות כמו זריקת אפידורל. הוא כל כך, אבל כל כך נעים עכשיו...