לילות לבנים

זה מוקדש לך רודן אכזר, יתום ולא רק מלב.

עיניך אינן רואות, פיך אינו מדבר ואוזניך חירשות הן. אתה מת מהלך. משחק ברגשות החיים כמו פפטיר בתיאטרון בובות של נשמות אבודות. הנה קטעת יד לבובה. הנה זנחת רגל. אחת, אחת הן נופלות, נשברות, כעוסות, מעוכות מותירות אותך לבד במערכה. אך מה לו לפפטיר עם תפאורה שחורה בלבד, שהרי אין הוא בובה.

חייך נתנו לך את המנה שהגיעה לך - סבל וייסורים כאיוב. אך בניגוד לאיוב, רודן אכזר, מסלול חייך הוא שיקוף ישיר של הוויתך. עין תחת עין, שן תחת שן. מעגל של פיח ושינאה עוטף את תוכך ונימיך ועל כך נענשת. הבל פיך - צחנת המוות. הבל מחשבתך - צחנת המוות ביסורים. לוציפר בכבודו ובעצמו לבש דמותך ומהלך בעולם הזה עם קילשון חם.

אנשים סביבך מתים. נופלים כמו זבובים. זו תוצאה של נגיעתך בלבד. אין זה מפתיע, שהרי, לב ריק מאהבה מתמלא בשינאה והמחשבות קמלות. אחת אחת כמו נרקיסים בקיץ, מתכופפות, מתעופפות, נאכלות מחשבותיך.

טיפש אתה. טיפש משום שנקמה היא שמחת טיפשים. מצקצק שפתיים, חוכך ביידיים, מדושן עונג למראה החרפה שהבאת על בובותיך.

הוריך מתים, אך אבשר לך זאת - אביך ייסר אותי בעקרבים בכך שזרעו הכיל אותך, אייסר אותך בשוטים כי אות קין אתה.

זה מוקדש לך רודן אכזר, רק כדי להגיד לך שאינך מהלך איימים יותר. כיעורך המזוקק בולט לעין, תחילה מבחוץ ובמהרה מבפנים. טיפשותך זועקת חמאס לאלפי רשעים. מילותך מתחזות לרשפים, אך למעשה הן טל מורעל. ותו לא.

אני מוכנה לשתות את הרעל. מוכנה לנגוס מהתפוח האדום המכיל בתוכו את שינת התמיד. זאת אעשה, אם זה מה שישחרר אותי מכבלי הממלכה שלך, רודן. פעם איימת שאם אנטוש חללך, אתה תשתה מהרעל. תהפוך חלל. נקבת בזמן הקצוב ובמקום. הגיע הזמן לקיים, כי מילתו של רודן היא מילה.

שחרר אותי מכבליך הדוקרים. תגאל אותי מסכיניך החדים.

גם פינוקיו רצה להיות ילד אמיתי.

קטע מביך: נסענו במכונית להרצאה. היינו שלושה. היא - הגבוהה, הגרושה המתולתלת, הוא - המורה הרווק ואני, נורמה.

הם פלירטטו בנסיעה. אני הייתי עייפה, אחרי יום מתיש וגם קצת משועממת מהדיבורים שלהם. אני מניחה שגם נראיתי בהתאם.

דיברתי על האקס, דיברתי על זה שחיי במגמה חיובית - בית חדש, בחור מתוק. והי, אני מאושרת.

המורה שאל "למה עזבת". סיפרתי לו בקצרה את הסיפור. אמרתי לו ש"הפכנו לזוג נשוי. בשלב מסוים, שנמשך כמה שנים, לא נגענו אחד בשני בכלל למעט סקס" (הערה - מדובר באירוע נדיר באותם ימים).

ואז המורה הסתובב אליי ואמר "חיכיתי שתגיעי לעניין הסקס את יודעת למה?". הוא לא חיכה לתשובה והמשיך, תוך כדי שהוא מסתכל לי בעיניים: "כי את בחורה ממש, אבל ממש, ממש סקסית".

או קיי. הנהגת, הסתובבה אליי עם מבטה המזלזל משהו . "איזה מחמאה קיבלת,אה?", זרקה לי. הוא ששתי דקות לפני כן הסביר לה למה לא כדאי לגבר לצאת איתה "בצחוק", ליטף אותה ואמר "אוי, אל תקנאי מותק"...ובאוטו שררה מבוכה רבה.

והנסיעה הגיעה לסיומה ואימרו 'אמן'.

קטע מדריך: אחר כך בהרצאה דיברו איתנו על "התפכחות" מאירועים וחוויות שונות בחיים. המרצה הסביר כדוגמה, שבמערכות יחסים אנחנו מוקסמים בהתחלה. זה לא חדש שבתחילת קשר הכל יפה וורוד ומריח כמו בושם של ג'ורג'יו ארמני. אבל אחר כך הוא הפחיד אותי כשסיפר שמשהו בהמשך נהרס. הקסם נעלם. "פתאום עלם החמודות נראה אחרת", הוא אמר והוסיף: "זוהי נקודת שבר". לדבריו, הדרך לשמור על הגחלת למרות ההתפכחות היא פשוטה: "צריך לקלוט שמוקסמים ושחלק מהתהליך הוא להתפכח מהקסם. זה יאפשר להתמודד בעוצמה מאשר להיות מופתעים ומאוכזבים".

ואני עדיין מוקסמת. ותוהה אם הוא מוקסם.

ומדמיינת מה יקרה כשנתפכח. ורוצה לתת לו נשיקה. עכשיו. כי היו מעט מדי היום. בעצם רק אחת זכורה לי שנפרדתי לשלום. ורוצה להריח. ושיריח אותי חזרה. שישאף את כולי. אבל לא להסניף בבת אחת, כי אני רוצה שזה יהיה לאט.

אבל איך אמרה לי פעם ליהי חברתי הטובה בכיתה ד' "תישארי ברצון". אז נשארתי. ברצון. רב.

אז סיפרתי פעם שנורמה למדה את אומנות הציור. מזמן לא היה לי זמן לשרבט משהו. בהרצאה עליה סיפרתי קודם שיעמם לי קצת לקראת הסוף. אז ציירתי איש שמן שישב שתי שורות מלפניי. זה כיף לצייר אנשים שמנים.

קבלו ציור לשבת.

נשיקות,

נורמה