לילות לבנים

אני ופריזמה אכלנו במסעדת ג'ירף נולדס בר. פתאום, נכנסת לה ילדה בלונדינית גוונים, עם שיזוף בצבע גזר שהתבשל יותר מדי, איפור זהב כבד בעיניים (זה באמת היה כבד, נראה מפלסטיק) ושני עגילי חישוק מוזהבים. כן, זו היתה רוני סופרסטאר (לשעבר דואני). נזכרתי שבקרבת מקום יש אולפן של ערוץ הילדים. אני מאד מקווה בשבילה שהיא לא מסתובבת ככה ברחוב, ושאכן חזרה מאיזשהי הופעה או משהו כזה.

רוני מאחורה. עם הגרוזיני

בכל מקרה, פריזמה היה תקוע על הציצים של אחת המלצריות, אותה הוא כינה "מחלבה". באופן מפתיע ומשמח עבורו, אותה מחלבה היא בחורה מאד חמודה שגם הגישה לנו אוכל. אז הוא אכל. וגם אני. ואז הגמד השמנמן מהסידרה "שמש" ז"ל ששיחק את...ברח לי השם שלו נכנס. והוא ורוני סופרסטאר החליפו נוזלים. טוב, לא ממש, סתם נשיקה על הלחי של "הי, אני ואתה מופיעים מדי פעם על מסך הטלוויזיה, אז בוא נסתחבק".

אחר כך פריזמה אמר שאני הבחורה התל אביבית היחידה שהוא הצליח להתחבר איתה כי כל החברים שלו חנונים. וואלה. מחמאה? לא הצליח לך כל כך מותק.

אין מוסר השכל לסיפור. אולי בעצם, אם אוכלים לא נוהגים? אם שותים, לא מעשנים? טוב נו, הפעם באמת שאין לי מוזה. סתם כותבת מילים כדי שתישארו איתי. זה כמו שאמא שלי מדברת איתי בטלפון ושואלת בפעם החמישית "נו...אז מה חדש נורמה?". ואין חדש. העיקר לשמוע אותי על הקו. אז ת'שארו על הקו, אה?

טוב. זה הולך קטע להיות קצת מדכא. אז למי שיש מצב רוח ממש טוב, אנא דלגו. דמיינו שאסי כהן פונה "ללב שלכם" ואומר לכם "חבל, פרצוף כל כך יפה, למה להרוס".

למי שבבאסה, תפדאל...זה הקטע עבורכם.

זה מוזר כשאנשים מתים. בימים האחרונים שכחתי לכמה רגעים שסבתא שלי מתה. איננה. זה התחיל כשבעלת הבית שלי דיברה רומנית ואמרתי לה ש"הסבתות שלי מדברות רומנית, ואמא שלי קצת, אבל אני לא". ואז תפסתי את עצמי רגע. יש לי רק סבתא אחת. קרולינה הלכה לפני חצי שנה. וזהו. היא איננה. וגם שיחה עם אמא בטלפון ששאלתי "מה שלום סבתא ל**?" ואז הבנתי שהייתי צריכה רק לשאול "מה שלום סבתא" כי קרולינה כבר לא תחזור.

אחר כך ראיתי ברחוב מקבצת נדבות שחיפשה זבל בפחים. לא נעים להגיד, אבל היא היתה דומה לסבתא ז"ל. היתה לה מטפחת והיא היתה מעט כפופה, כמו סבתל'ה. בשבע השנים הטובות, שנמשכו קצת יותר סבתא שלי היתה קצת שמנמונת, כי אהבה את מנעמי ומטעמי החיים. בשבע השנים הרעות, היא קמלה לקראת הסוף. מאז רזתה ותווי פניה קטנו יחד עם קווי המיתאר של הצל שלה. מדהים איך אנשים זקנים קמלים לפני מותם, כמו פרחים בלי מים לפני שהם נובלים.

בסעודה המשפחתית האחרונה איתה אצל הוריי, היא עוד הכינה לי ולאחותי במיוחד כבד קצוץ כמו שרק היא ידעה (ולצערי המתכון נלקח איתה לעולם שכולו טוב). היא בקושי אכלה. פניתי אליה ואמרתי לה "סבתא, את מאד רזית, את יודעת?". והיא חמודה הביטה בי מבעד למטפחת ואמרה "כן, אמרו לי ככה". אז היא צחקה את הצחוק הביישני החמוד שלה. והאשימה את הסכרת וקוצב הלב שלה. אחר כך התעקשה להכין לסבא תה, כי "רק היא יודעת להכין כמו שהוא אוהב".

עוד זיכרון. היא תמיד רדתה בי על כך שאינני אוהבת תכשיטים רבים והיא גנדרנית. "נורמה, למה אין לך שרשרת? עגילים? את כזו צנועה". אחרי מותה התחלתי לענוד יותר. כי סבתא ביקשה.

אחרי 'הסעודה האחרונה' בדרך חזרה אליהם הביתה, היא פנתה אליי "נורמה, זוכרת שהיה ציור שרקמתי של אישה עם כד חלב שמאד אהבת כשהיית ילדה?". היא נקבה בשם המפורש של ציורים אלה, אך שכחתי אותו. עניתי לה "בטח סבתא. אני מאד אוהבת את הציור הזה שרקמת בזמנו. הוא ממש מקסים". היא אמרה לי "אני רוצה שתקפצי איזה יום ותקחי אותו, טוב?". בטח סבתא. בטח.

אבל לא לקחתי. שבוע אחר כל היא כבר היתה בבית חולים. מים בריאות. השסתום של הלב לא עבד יותר והיה צריך ניתוח דחוף. הניתוח הצליח. היא מתה. הסיבה: זיהום של חיידק.

הציור הרקום עדיין מחכה לי בבית של סבתא. אין לי לב לקחת אותו. זה כאילו שברגע שאקח את זה אני אשלים לגמרי עם המוות שלה.

הכביסה המלוכלכלת שלה, בגדיה עוד שם מחכים לה. גם הכלבה המסריחה שלה שאף פעם לא סובלת אנשים אחרים מלבד סבא וסבתא.

וסבא? בודד. מחכה לטלפונים ממני. ולביקורים. אבל קשה לי לבוא אליו הביתה, כי אני תמיד מחכה שהיא תצא מהמטבח לכיווני עם אוכל וחטיפים.

ולמה אני במצב רוח נוגה? מה עובר עליי? ראיתי סרט עצוב ומדהים בו זמנית. סרט ספרדי "המבוך של פאן" (שלטעמי היה צריך להיקרא המבוך של פיאון, אבל ניחא). ובאופן אבסורדי, המחשבות שלי נתקעו גם הן במבוך. המבוך של נורמה. אין דרך לצאת ממנו. רק לשפוך כאן הכל. לשפוך.

ואולי חיבוק ונשיקה יעזרו גם כן. כי כבר שעה שאני מתאפקת לא לבכות.

ברוח יומולדת 80 לאייבי נתן, רציתי רק להגיד ש

we shall over come. someday

זו כותרת לשיר מקסים. זה הדבר היחיד שהבן אדם מסוגל להוציא מהפה כיום בעודו כלוא בתוך גוף שאיבד את דעתו בשל התקפי שבץ חוזרים ונשנים. גם את השיר הזה הוא בקושי ממלמל ובלי קול. זה מחזה קורע לב אבל מלא תקווה בו זמנית. יש תקווה. אנחנו נתגבר. יום אחד. סמיילי.