לילות לבנים

זו היתה שעת בוקר. הבטן קירקרה לפרקים, ספק רמזה לי משהו בשפה שאיני מבינה עדיין, ספק היתה רעבה ודרשה צומי. בלאו הכי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות, אז הלכתי לאכול בחברת עצמי ארוחת בוקר במקום שנקרא "בנדיקט", בבן יהודה 171 (פינת ז'בוטינסקי). זה מקום שמגיש רק ארוחות בוקר. בכל שעה ביום, אפילו בשתיים לפנות בוקר, מברכים אותך בכניסה בברכת "בוקר טוב". והבוקר אכן טוב. הזמנתי מנה שנקראת אגס-בנדיקט רויאל, ואכן הרגשתי כמו בת מלוכה כשהביצים הגיעו עם הסלט, מיץ התפוזים הכתום-סקסי והלחמים הטריים. מלכות בבל. מצדדי, מלפניי ומאחורי הייתי מוקפת תיירים. בליל של שפות - אנגלית אמריקאית שדוברה בידי שני בחורים צעירים, אנגלית בריטית שהתנגנה מפיו של זקן ורוד ושמן וגרמנית קשה שנשתלחה מפיהן של שתי עלמות בלונדיניות.

אלמלא המראה המכוער של רחוב בן יהודה ובחור אחד שעבר עם עגלת סופרמרקט ובתוכה בקבוקי ליטר וחצי של סודה, כמעט והרגשתי קוסמופוליטית או נורמהפוליטית, מה שתרצו. מה שהכי כיף במקום הזה, מלבד הארוחה הבאמת מושקעת, זה שעל כל שולחן יש צנצנת שוקולד למריחה נוטלה. בזה הם קנו את נשמתי ונאמנותי לעד. לא צריך הרבה כדי לרצות אותי, מסתבר..חח..

ללקק את האצבעות. ועוד כמה מקומות

אתמול בלילה נתקפתי התקפת צחוק קלה. קורה לי שאני מצחיקה את עצמי ובדרך כלל אלה גם הבדיחות שהכי מצחיקות אותי בעולם. נזכרתי איך בתכתובת האי-מייל הראשונה שלי עם מר-בחור בחיי הוא כתב לי בסוף - "שלך, ממתק לעיניים" (שמו האמיתי מצונזר מסיבות מובנות, לשעבר התקרא "המסקרן"). הכף הסופית במילה "שלך" היתה מודגשת בשווא, למקרה שאינני קוראת בלי ניקוד. זה הצחיק אותי, כי זה הזכיר לי מדורים של איטו אבירם, ובכלל את מעריב לנוער עם מדורי המכתבים האישיים. עלאק "אישי" ומכוון ישר אליי...אז הוא ישן ואני צחקתי. אולי זה הסמים, אבל לא נרדמתי כל כך מהר. ובבוקר קמתי עם עקיצות. יש גם אחת על הציצי שמטריפה אותי, במובן השלילי של המילה.

כבר כתבתי פעם, ולא גיליתי בכך את אמריקה (או כל יבשת אחרת), שהעיניים הן ראי הנפש. העיניים שרות. מספרות לנו סיפורים. ניסים ונפלאות לצד הרס ואכזבות.

יש אנשים שיש להם מבט של עצב בעיניים. מבט פגוע. גם כשהם שמחים והביפנוכו של העין נוצץ בחדווה, עדיין רואים טיפה של עצבות. אני יודעת שיש לי מבט כזה מאז שאני קטנה. גם כיום, שאני אדם מאושר לרוב, שובבה ומחייכת וזה קורא המון, מי שיסתכל טוב ועמוק לנבכיי ייתכן ויראה את זה. גם למר-בחור-ממתק יש מבט כזה. הדבר אינו מפליא, במיוחד כשמדובר באנשים רגישים, בעלי אינטיליגנציה רגשית גבוהה.

הורס אותי לחשוב שיש מישהו בעולם שיש לו את המבט הזה בגללי. ולצערי, יש. אבל כדי להרגיע את עצמי, אני לוחשת בראשי שזה טבע האדם ומחזור החיים בעולם, יש פוגע ויש נפגע. דיפוזיה של כאב, במכוון או בשוגג, שמבעבעת וחודרת מאדם אחד למישנהו.

בספר 'משלי', פרק י"ז נכתב "מצא אישה מצא טוב". האמנם?