לילות לבנים

הבטחתי אז אקיים. כי כזו אני לצערי, אדם ישר.

הבטחתי למישהו שפגע בי ושקורא כאן, שלא אכתוב כאן על מה שקרה ביננו ושמציק לי מאד. אז במקום לכתוב על מה שקרה לי, אכתוב על התסכול שלי.

חייבת לפרוק. משהו, בכל זאת.

אולי אני חיה בשקר בזמן האחרון? אני משקרת לעצמי?  משקרים לי?

עד אתמול בשעה חמש אחרי הצהרים, היה לי חיוך טיפשי מרוח על הפנים. חיוך של "וואלה, אני מאושרת וטוב לי". החיוך לא הגיע סתם. והוא גם לא נעלם סתם. היום, אני מרגישה חרא. הביטחון העצמי שלי שבדרך כלל גבוה במיוחד מפרפר כמו דג שקפץ בשוגג מהים לחוף ואיננו מצליח לחזור לזרם.

פעם חשבתי שהמבט שלי, עם העיניים השחורות הגדולות, ממיס כשאני נכנסת לחדר. חשבתי שהחיוך שלי עם הגומות והשיניים הלבנות עושה טוב בלב ומעניק חום. ושהאף שלי עם הנמשים מעלה סומק שובב בפנים אחרות של מי שאכפת לו ממני. וכל זה נכון, אבל כשאתה אדם טוב, טוב מדי, אתה נלקח כמובן מאליו.

אולי הייתי חסרת רגש ותחושה יותר מדי זמן שכעת הפכתי דרמה קווין. צריך לאפס תדרים אתם יודעים, מכלום להרבה. כמו כשנוסעים לאילת במכונית ובאמצע שיר ממש טוב, והתחנה ספק קיימת ספק לא וצריך לשחק קצת עם הרדיו.

נפש האדם מורכבת היא. אם תרצו, שילוב של קובייה הונגרית משודרגת תוך-מוחית עם מחשב כחול 1 ומשפט פרמה תוך-לבבי. ולי אין כוח לשחק בלגו. ואין לי כוח לשיגולי בינה וזיוני שכל. אני רוצה אמת. וגם להרגיש באמת ושירגישו אליי באמת.

אני אדם רגיש. לטוב ולרע. סומכת על בני האנוש מהר. מהר מדי. אמא שלי תמיד דואגת לי מאז שאני קטנה ואומרת "נורמה, תציבי חומה ומהר". אבל אני לא מסוגלת כי אני רוצה להרגיש. ונפגעת. בסרט המדהים "עד כלות הנשימה" של גודאר, מחלקת העיתונים אומרת לאהובה הצרפתי "אם יש צורך לבחור בין ריק ליגון, אני בוחרת ביגון". הוא עונה לה שהוא בוחר בריק. אני בחרתי להרגיש, כלומר ביגון.

רבאק, אני אמנית בנשמתי, מציירת ויוצרת, כותבת, מצלמת, משחיזה מילים בראשי. בחרתי בעיסוק לחיים שמשלב יצירה. אני רואה את העולם מתוך קליידוסקופ של גוונים וצבעים קיצוניים שמתערבבים כל הזמן. אני כמו מסוממת באופן טבעי וזה מדהים. כשאני נותנת, אני נותנת את כולי. רגש, חום והרבה אהבה. כשאני כועסת, ופוגעים בי אני גם כלבה ורעה. אך לעולם לא כלפי אדם שהרגשתי אליו משהו עמוק. זאת, ואולי זה בעוכריי, אינני מסוגלת.

לפעמים אני מלאך ולפעמים אני שטן, כי זו הדרך לשרוד בג'ונגל האנושי. אבל אינני מאמינה, כי יצר האדם רע מנעוריו. להיפך, האדם נולד טוב, מלא תום והחיים מקלקלים אותו. התינוק נולד לאינסטינקטים של קירבה, יניקה משד האם. הרי מה יותר קרוב מזה?! אנחנו לא נולדים עם רובים, אלא עם שושנים.

הנה מה שאני מרגישה, כפי שיצא תחת ידיו של אביב גפן. שיניתי רק מילה אחת בשיר מ"אותה" ל"אותו":

עכשיו אני יודע. הכי קרוב לבד

 בודק עצמי בתוכו אם משהו לא אבד

החברים האלו , לקחת הם יודעים וכשצריך לתת פתאום נעלמים

 עכשיו אני יודע הכי קרוב לבד

מתחת למים

אני מרגישה עכשיו כמו בת הים הקטנה. אף על פי שמדובר באגדת ילדים, זהו סיפור טראגי. אין לו גם מוסר השכל של ממש למעט, אהבה.

בת הים אהבה את הנסיך בן האנוש. הם נפגשו במקרה, היא הצילה אותו ממוות כשטבע באונייה והעלתה אותו מעל פני המים לאדמה לפני שנפח את נשמתו. הוא לא ידע כי היא שהצילה אותו וחשב שזו נערה שעברה על החוף ומצאה אותו כמה שעות אחר כך. אך מאז שניצל תמיד רצה תמונתה של בת הים במוחו. הוא לא הבין מי זו ומדוע הוא חושב עליה. למעשה היה מאוהב בה. אך עם הזמן תמונה זו הדחיק. הנסיך החליט לשאת את הנערה שהצילה את חייו. בליל כלולותיו של הנסיך, היתה בת הים הקטנה על סיפון האונייה מתהלכת על רגלי אדם, תודות לכישופה של מכשפת המעמקים. בתמורה ויתרה הדגה על נסיכותה בממלכת המים. היא קיבלה רגליים כשל בת אדם, כדי לנסות לכבוש מחדש את לב הנסיך. אם תצליח במשימה, יהפכו רגליה הזמניות לאמיתיות והיא תחיה בעושר ואושר. אולם עד אז, כל צעד שדרכה על רגליה הרגיש כמו אלפי סכינים שחתכו את עורה וגזרוהו לגזרים. בת הים כשלה במשימה. היא קיבלה הזדמנות פז לשוב לממלכתה מהמכשפה. כדי שתוכל לחזור חזרה לממלכה שנטשה היא קיבלה משימה - להרוג את הנסיך אותו אהבה עם פיגיון מכושף. היא לא עשתה זאת ושילמה על כך בחייה - הפכה לשצף קצף על פני המים.

שתיתי עכשיו קפה הפוך. מוקצף. אולי שתיתי את בת הים??

אני שומעת את רמי הויברגר כ"קרמבו" מהסרט האלמותי 'מבצע סבתא' לוחש לי באוזן - "תהיי חזקה".  

ראיתי את עיתון בלייזר האחרון. גבירותי ורבותיי, מדובר במהדורה אינטלטואלית במיוחד "גיליון בגדי הים" השנתי. כשהיבטטתי בתמונות של הדוגמניות, קצת הצטערתי שבזמנו כשהציעו לי לדגמן מספר פעמים סירבתי. ולא, אני לא מדברת על לדגמן לחברת כרטיסי האשראי, אלא על בטי רוקוואי. תודה.

היו שם יפות יותר ופחות, רובן כמובן מנותחות, אבל ניחא. ועם כל הצניעות, ואתם יודעים שאני צנועה, ולמרות שאין לי שדיים מסיליקון והם בצורת אגס ולא תפוח, תכל'ס בבגד ים אני לוקחת שם את כולן. בפרופרוציות ובנשיות. אני סקסית, חלקן גם אבל ממש לא כמוני. חח..

והגיוני שבכל יום אחר לא הייתי משוויצה בזה כאן כמו פקאצה בת 13. ובטח שלא הייתי כותבת על זה כאן לאנשים שאני לא מכירה, אבל היום האגו שלי פגוע, וזקוק לליטוף. וזו האמת.

נחה עליי המוזה, ובדיוק כשסיימתי להכין עוף בתנור התקשרה אליי א' -"בואי ניפגש". חבל שטרחתי והכנתי עוף...בכל זאת, נפגשנו. ישבנו בבית קפה 'מיכל' ולידינו ישב אחד היוצרים המוכשרים בארץ (עם קול צפרדעי משהו, אבל זה עובד) - אביב גפן (אפרופו השיר שלמעלה). איתו ישבו אישתו ההריונית שנראית כמו פיל בלונדיני וחמוד, יהונתן גפן, האמן ניר הוד ועוד מישהי לא מוכרת, כנראה אמרגנית. אביב נראה ג'חש לגמרי, כפכפים וגופייה. תכל'ס, בדיוק כמוני ג'חשית. זה הכי כיף...הוא כל הזמן ביקש מאיתנו אש והיה ממש חמוד. אני וא' מדי פעם הקשבנו לשיחה. מסתבר שאביב וניר הוד מנסים לקדם איזה פרוייקט לחריטה על פלאפונים. "ראיתי את זה באל-איי", אמר אביב. "כן, אבל אני מדבר על לחרוט למשל Forever או "יאללה בית"ר", ענה האמן העלאק אינטלקטואל, הוד.

אני לתומי חשבתי שעם יוצרים כאלה מוכשרים סביב שולחן אחד ידברו על דגה, דוסטוייבסקי, יכתבו שיר ביחד. לחן? אומנות? זין בעין. כל מה שעניין אותם זה עוד דרך להרוויח כסף.

עריכה: שאלה -אתם חושבים, שיום אחד, אני אהיה אמא טובה?