לילות לבנים

במהלך הטיסה נזכרנו באיזור הדמדומים. ולא בכדי.

תחילה הכל היה שגרתי. "צפויות כמה קפיצות בגלל הרוחות העזות", הודיע קפטן מטוס ארקיע בקולו הרדיופוני. קטן עליי כמה קפיצות, חשבתי לעצמי. כל חיי ביליתי במטוסים תודות לאמא עובדת אלעל. אז מה זו טיסה של 45 דקות מאילת לתל אביב?? האמת, שאני אפילו נהנית מכיסי אוויר. זה מזכיר לי רכבות הרים ועושה כיף בבטן.

על האדמה בתל אביב, העיפה הרוח עצים מרוב עוצמה. בשמיים הרוח שיחקה עם האוירון הקטן משחק פינג פונג. "וווווו", פלטתי צווחה קטנה וחמודה. הייתי הראשונה ששחררה קול קטן לאויר מבין כל הנוסעים. אז זה עוד היה משעשע. חייכתי ונהנתי. לאחר כמה דקות, החיוך התחלף בהבעת פנים מפוחדת. המטוס קפץ לכל הכיוונים. הטייס לא ממש הצליח להשתלט עליו ולולא חגורת הבטיחות אנשים היו נמרחים בוודאות על התיקרה. הבטתי על כוס השתייה שלי שהונחה על מגש מתרוקנת ממים שקפצו החוצה. הראש כאב לי. פחדתי ולא הייתי לבד. אנשים התחילו לצרוח במטוס. תינוקות החלו לבכות. היינו חסרי אונים, כלואים בציפור ממתכת, מקרטעת הנתונה לחסדי הטבע.

אחר כך הגיעו ההקאות. מקדימה ומאחורה, אנשים החלו מקיאים. גם אני הרגשתי רע והתחלתי להתאפק. תהיתי אם זה נובע מפחד או מהטילטולים העזים. ההמבורגר שאכלתי כמה שעות לפני כן באילת, הרגיש לי כל כך מיותר..הנה הכבד קופץ. נותן כיף לקיבה. הופה, הלבלב מתהפך.

טירטורי המטוס לא פסקו. הם רק התחזקו מדקה לדקה. המטוס החל משמיע רעשים מוזרים. הטייס הפעיל את המנועים חזק יותר כדי לחצות את הסופה. זה לא עזר והקופסא שלנו נטתה פעם ימינה, פעם שמאלה. הנה בתים, הנה הם אינם. הנה שוב אורות, הנה הם אינם.

התחלתי להתפלל שנגיע בשלום. הבחור שלצידי התכסה גם הוא זיעה קרה וניסה להרגיע אותי. בלהט הרגע הבחנתי במרי פופינס עפה מסוחררת עם המטריה באויר. התוכי בקצה המטרייה, ניסה להגיד לה משהו אבל בגלל הרוח ראשו נותק. מרי נפלה. אנחנו נותרנו, בינתיים, באוויר.

עוד קפיצה ומנמיכים טוס....

הנה תל אביב. הנה ארובת רידינג. הנה הים. נחתנו.

מעולם האדמה לא הרגישה כל כך טוב. יצאתי מהמטוס מסוחררת. אפילו לעלות על האוטובוס לכיוון הטרמינל פחדתי. כמה שעות אחר כך בבית, עוד ליוותה אותי תחושה של מחלת ים. רציתי אוויר, בקושי הלכתי. קיללתי את ארקיע שהטיסה נוסעים במצב כזה. לקחתי כדורים הומאופטיים וזה מעט עזר.

לעולם אזכור אותך טיסת האיימים, אילת-תל אביב, 20:55, 10.05.2007.

כמה שעות לפני כן באילת - חוף הים רגוע, מפנק ומרגיע...

אני על מגבת. ילדת טבע. משחקת בחול ובאבנים מתחת לכיפת השמיים. הסתכלתי על הבתים באופק, בכיוון הרי אדום. הבטתי בהם והבחנתי איך הם הופכים בראשי לספירלה. וחוזרים חזרה. כמו בתוכנת פוטושופ.

שמעתי המון שפות, בעיקר רוסית. וכמעט נרדמתי על החוף, כמו נווד.

איש מבוגר עם כד דמוי נרגילה, שבקצהו פרחים התהלך על החוף. הוא חבש דרבוש תורכי, צלצל בפעמון לכיוון הנופשים וקרא "תמרינדי. תמרינדי טעים".

בכל פעם שאנשים קנו ממנו, הוא מזג בצורה תיאטרלית - התכופף, כמו משתחווה כמחווה על הרכישה, ומוזג ממה שנדמה כחזהו את המשקה הקר והמתוק.

לא טעמתי. היה לי טעם של מלח בפה. מלח לא הולך עם מתוק.

תמרינדי להמונים

באילת היה נחמד מאד. מלון הרודס תמיד מזמין.

בלילה יצאנו ל"מאנקיס", הפאב הכי סבבה באילת. היתה שם להקה מחו"ל עם כושי מגניב שהתהלך לבוש כמו סרסור בכובע בוקרים לבן, מכנס לבן, מעיל פרווה (לבן, אלא מה) וכמה חפצי בלינג-בלינג תואמים. לצידו עמדה זמרת שנראתה כמו דוגמנית, כלומר 1.80 רזה. היא שרה פחות טוב ממנו והיתה לבושה כמו זמרת של להקת אבבא, כלומר סבנטיז סטייל. אני לבשתי טוניקה שחורה (לבנים - זה נראה כמו שימלת מיני). טענו בפניי שאני מושכת מבטים. אני בכלל לא מתייחסת. עד היום לא ממש התייחסתי. ופתאום שמתי לב ש-וואלה, זה נכון.

הבוקר בתל אביב, אפילו שרו לי שיר ברחוב..

לי היה שיר בלב. שלא תטעו, העלבון עוד שם. אבל אני רוצה לשיר. גם כשכואב. כי זה מה שמעלה לי חיוך בסופו של יום.

"אז תגידי, את מגיעה לכאן הרבה?", שאל אותי הפוץ. הוא חיכה, הוא רק חיכה שחברה שלו תתרחק ממנו לכיוון דוכן הפסטה כדי לפלרטט. "כן, אני פה כל הזמן", עניתי ושלחתי לו חיוך מעוש.

גבירותיי ורבותיי, הבחור הזה וחברתו, הם היו הטרמפ שלי הבוקר לחתונה של חברתי מ'. את הדרך חזרה לתל אביב עשיתי עם מישהו נחמד דווקא. לא רציתי לשהות עם הפוץ באותה מכונית.

מאד חששתי מהחתונה. הסיבה - האקס וחבריו. כצפוי, לא החלפנו מילה אני והוא. שנינו התבאסנו. החתן חבר שלו. הכלה חברה שלי. לשנינו פרצופים חמוצים. מהר מאד גיליתי שאני לא יושבת עם מי שעד לפני כמה חודשים התקראו בפי - החבר'ה.

במקום זה ישבתי כאמור ליד הפוץ, זוגתו וחבורה של פאקצות.

הרגשתי הכי לבד בעולם.

אחר כך הלכתי לטייל ליד האגם. הייתי על עקבי סיכה, אז הורדתי אותם והתהלכתי יחפה. זה היה הרבה יותר כיף. הסתכלתי על ברווז שבא מכיוון האגם לחוף. הברווז שחה אליי והביט בי חזרה. הוא עלה על הקרקע והאכלתי אותו פוקצ'ה שהכנתי מבעוד מועד. הוא קשקש בזנב. כן מסתבר שגם הם מקשקשים בנוצות זנבם כשהם מבסוטים. אחר כך טעם את המים וקפץ עם הטוסיק השמן שלו 'הופ' חזרה לאגם. ושחה.

החבר של נילס

פתאום הופיע נילס. בחור נחמד, נאה, גבוה ובהחלט סימפטי. קראתי לו נילס גם בגלל שהוא צץ אחרי ברווז וגם בגלל שהיה לו פרצוף קצת ילדותי, בייבי פייס. יחד איתו הגיע צלם שתקתק עליי פלאשים. סבבה.

נילס הוא מנהל האירוע. מסתבר שיש כזה ג'וב. הוא סיפר שהוא אחראי על כל המלצרים, על המוזיקה, על הזמנים של החופה וכל הקטע שסובב חתונה.

הוא תהה אם אני מהצד של החתן או הכלה. אמרתי לו שאני כנראה מהאמצע, כי אני מהצד של שניהם. הוא צחק. הוא אמר שאני חמודה ושאל מה אני עושה אחר כך ומאיפה אני. היה לי טלפון וזה היה תירוץ טוב בשבילי להיעלם באלגנטיות. אז חתכתי. כולם כבר היו אחרי הקינוחים עמוק בתוך הריקודים.

ואז הגיע רגע של אושר. תמר. התינוקת הכי מדהימה בעולם.

אבא מחזיק את תמר הפוכה

יש ביני לבין תמר בת החצי שנה קשר מיוחד. היא תמיד מחייכת כשהיא רואה אותי. ואני מתמלאת באושר וחום כשאני רואה אותה. יש לה מצח גבוה, כמו לאמא שלה וצבעים כהים כמו לאבא שלה. היא על שמיכה על הדשא. אני לידה על הדשא. אני מדברת אליה והיא מאושרת. חיוך מאוזן לאוזן. מדי פעם אחרים מנסים גם והיא מסתכלת רק אליי, יודעת שאני והיא כבר חברות. היא רצתה על הידיים והיתה מוזיקה שמחה אז הרמתי אותה. היא היתה הפרטנרית שלי לריקודים. החזקתי אותה יחפה, (נעלי סיכה ותינוקת זה לא בריא) הצמדתי אותה קרוב אל הלב ורקדנו והיינו רק שתינו בעולם. כשמדברים על אושר בלהחזיק ילד, מדברים על זה.

התעגעגתי אליה. לא ראיתי אותה חודשיים בערך. אחר כך שיחקנו בכדור צבעוני מלא קולות וצלילים. והיא ציחקקה בלי שיניים.

וזה הכניס אותי לפרופורציה. יש בחיים כל כך הרבה מעבר לעצמי. אני אגואיסטית. אבל ברגע שיש סיבה אתה מוותר על הכל בשביל ברייה אחרת. על הכל.

שחצנות

בן לוקח בת. ובת לוקחת בן. והכל היה צלול כמימי הנהר הצלולים והרגועים. ובליל סערה, גשום במיוחד הגיעו לנהר רוחות רעות. לכמה רגעים אף קפאו המים וכל הדגים הקטנים נכנסו לתרדמת. בדיוק ברגע בו קפא הכל, הבן והבת בביקתה ליד הנהר שהו. והנה הבן אמר לבת "שחצן הינני". כי הרוחות הרעות הגיעו גם אליו. הבן הוסיף "אולי זה הסוף, אינני יודע. אך כמו שאינני מתכוון לתת לקשר לגווע, כך אינני מתכוון להילחם כדי שיצליח".

בינתיים נכנס דוב היערות לתרדמת חורף. בלי דגי המאכל שלו, אין טעם להסתובב ליד הנהר.

ותדע הבת כי עיוור הבן. עיוור ולא רק בעיניו, שכן רק כסיל לא יילחם עליה.

ותפתח שחצנות מנגד ותאמר בליבה ולא בפניו "הפסד שלך, כסיל". ותדע כי סביב הנהר לוחמים רבים ואמיצים שימותו על חרבם עבורה. ובצדק.

וביום המחרת ותצא השמש. והקרח החל להינמס. והנה קרן אחת העירה משנתה זהבון. וקרן שמש אחרת העירה משנתו דג זהב. וינשק דג הזהב את שכנו הקריפיון. והקרפיון חיבק את חברו הטונה. וכולם החלו לחוג במעגלים, מעגלים בנהר שקרחוניו נמסים. והבועות שעשו במחול החיים התפוצצו להן "פאק" "פאק" בקולות קטנים, וגרמו לדוב לפקוח עין אחת ולפהק פיהוק גדול.

והחום שב גם אל הבת והבן. וגם החיוך. הקירבה. האושר.

ולא תדע ברגע ההוא אם כסיל הוא או לוחם.