לילות לבנים

פחד בלבי. השד רודף אחריי.

מתהלכת בין מסדרונות חשוכים שבסופם דלת בודדה. ידי האחת אוחזת בנר קטן, ובידי השנייה גפרור. מעבר לדלת מערה חשוכה שסופה, לא סופה, לא נודע. יחפה מרגישה את הרטיבות האיומה בין אצבעותיי. אימה. מצדדי תהום עמוקה, יודעת שהיא שם, אך איני מבחינה בה. עם כל צעד מנסה לא ליפול, היות האדמה חלקה ובוגדנית היא. במסווה של תקווה מדליקה מאורה, אך רטיבות מנשקת את הלהבה נשיקת מוות. וכבה.

הריני כמו ולד, בלידה מחדש, וללא צוואר הרחם, חשה באבנים מחודדות מתחתיי. לולא קציהן המחודד ודאי הייתי נופלת כהבל פה על כסותה של ברייה בשנתה. פסיעה רודפת פסיעה, נושמת ונושפת לאט. כל צעד מתיימר להיות האחרון. כל צעד כואב ושורף. אין נחמה בצעדת הנדונים.

טיפה של טל מפתיעה את ראשי. מחליקה על צווארי ומטרידה את הלך רוחי. כמו מתמכרת לתחושה הנעימה, מתענגת, מאבדת אני את שיווי משקלי. הישרדות. מדביקה את ידי אל ליבו של סלע מחודד. כמו ישו על הצלב אני והסלע - אחד המה. הדם שניגר מעורר בי חיות. טועמת ממנו בשפתיים אדומות ולא מחום, כדי להרגיש סיבה לטפס שוב למעלה.

שוב למעלה. שוב פסיעה חלושה. בנבכיי. צמרמורת.

מבטי חזק, אך קר הוא. ליבי חזק ופועם וחם.

בעוונתי, הנני ילדה אבודה. כותבת את שמי בנוזל החיים הניגר ממני על קירות נפשי מסביבי.

לברוח. כי כרה שיחה ללכדני ופח טמן לרגליי. השד חורה לי עד מוות.

ובכוחותיי האחרונים, אלטף את ראשי, אעצום את עיני, אנשוך שפתותי ואחבקני חיבוק של אם.

ועכשיו, אני רוצה לעשות אהבה.