אז אתמול הלכנו להופעה של 'בנד אייד', אומנים למען קונגו.
זה היה ניסיון לחקות את 'לייב אייד', הופעות ההתרמה המפורסמות למען אפריקה. ניסיון חביב, אבל לא מוצלח יתר על המידה.
קודם כל, לא ברור מה עובר על אביב גפן, שמשחק אותה לאחרונה פרימדונה ועולה להופיע שיר אחד בלבד. גם בעצרת הסטודנטים אליה הגיע כאות הזדהות עלה וירד תוך דקה. לשם השוואה, כל אמן אחר נתן שלושה שירים. וזה חבל, כי הוא אחד היוצרים החביבים עליי והכשרוניים ביותר שיש בארץ.
בהופעה נרשם קטע מוצלח במיוחד כאשר עלה לבמה זמר מקונגו בשם ברנרד. הוא הופיע עם אהוד בנאי בשיר אחד ואחר כך שר לבד. מעבר לזה שהוא מרשים בכל קנה מידה - קול, ריקוד, רגישות בשירה, הרי שיש סיפור טארגי מאחוריו. למי שראה כתבות של איתי אנגל בזמן האחרון, או סתם לבעלי ידע כללי רחב - מתחוללת סוג של שואה בקונגו. יש מיליציות ויריבויות שבטים שטובחים, רוצחים, אונסים בלי אבחנה. סיפרו בהופעה שישנם 3,000 ילדים חיילים בני 10-16 שנלקחו בכוח ממשפוחיתהם ומאומנים להיות רוצחים בעל כורחם כדי לשרוד. אז בגלל מלחמות השבטים בקונגו אישתו של ברנרד שהיתה שייכת לשבט הטוטסי -נרצחה לנגד עיניו ועיני ילדיו. באחד הימים הגיעו חיילים לביקתה שלהם כדי להרוג אותה. לברנרד לא היתה דרך להתנגד, הם היו חמושים. הוא הציע כסף, רכוש אבל הם היו נחושים להרוג את "הנחש משבט הטוטסי". הם הוציאו סכין כדי לשחוט אותה. ברנרד שילם להם כסף עבור כדורים כדי שירו בה ויכאב לה פחות. הוא הכניס את הילדים הביתה ושמע את היריות. היא מתה. היום הוא שוב שר כמו בעבר כדי להעביר את המסר של קונגו.
אחרי שהקרינו סרטון קצר עם סיפורו המזוויע של ברנרד, אמר לי ה"ממתק" בהופעה שהוא לא היה משלם עבור כדורים עבורי אם היו באים להרוג אותי. מזל שהוא הצחיק אותי כי כבר הייתי על סף דמעות.

כמו לשים פלסטר מאפען על פצע מדמם. מפע התרמה לקונגו
אחר כך התקרבנו כדי לשמוע את האדם הכי מא-גניב בארץ - מאור כהן. הוא בהחלט יודע להקפיץ את המחושים. תוך כדי שאני רוקדת לצלילי "Thats not Carol", אני מבחינה במישהו לבוש בלבן נועץ בי מבטים. עד עכשיו הכל פסדר. קורה שמסתכלים, זה טבעי, מחמיא בקטנה ויפה. והנה...עוברים השירים, מתחלפים האמנים וממשיכים המבטים של הבחור. הוא גם התקרב טיפה מדי פעם. בשלב הזה כבר הרגשתי לא נעים כל כך לרקוד...ביקשתי יפה מהממתק להחליף מקומות וגם הוא קלט את המבטים. שוב רוקדים נהנים ואפילו ברי סחרוף נתן בראש. ואז -למרות ששתיתי שוט של וודקה, אני בטוחה שלא דמיינתי - הבחור בלבן ה"נועץ" הוציא מצלמה והתחיל לצלם אותי. בקליק הראשון חשבתי שהזיתי. בקליק השני גם ממתק הבחין שהוא מצלם, נדחף לתמונה וחיבק אותי. את התמונה השלישית הוא כבר השאיר לי לבד...או במילים אחרות 'טרה ביזאר'!! מה נסגר עם אנשים בימינו.
"אולי הוא בלש פרטי", תהה הממתק. אבל זה ממש לא היה הגיוני, קודם כל כי זה פאקינג לא הגיוני (מה אני חיה בסרט ריגול?) וחוץ מזה, העובדה הפשוטה היא שאנחנו התקרבנו לכיוון של הצלם בלבן ולא להיפך.
פעם כבר קרה לי מקרה דומה.. אני מתחילה לחשוב שאולי אני דומה למישהי מפורסמת שאין לי מושג מיהי. לפני חצי שנה בערך, ב"שלוותא" בנמל תל אביב, היתה השקה של סרט 'אביבה אהובתי'. ישבתי רחוק מהקאסט שחגג שם, בכלל בצד השני, ובכל זאת, כשהגיע צלם פפראצי הוא בשלב מסוים נתקע עליי, די מקרוב והתחיל לתקתק פלאשים כמו משוגע. זה היה מאד מחמיא, לא אשקר, אבל גם מביך. מביך כי אנשים מסביבך מתחילים לתהות מי אתה ומה אתה, כי אחרת למה צלם פפראצי עם עדשה גדולה מצלם אותך. ולך תסביר להם שנורמה היא בחורה פשוטה, שאוהבת להתכרבל בלילה, לשתות אלכוהול ולעשן מדי פעם אבל עדיין לא סלב.
אני רק מדמיינת את הפרצוף של עורך 'רייטינג', כשהביאו בפניו את התמונות והצלם כולו מבסוט "תראה את מי צילמתי"..והעורך מחזיר לו מבט של "וואט דה פאק?".
בקיצור, כמו שבן דוד שלי אומר לי, זה מסוג הדברים שיכולים לקרות רק לנורמה. אז הנה הם קורים...לפחות זה הופך את חיי למעניינים יותר.
מחפשת נואשות טיפ.
נניח שאת בחורה בגודל ממוצע (1.65). ונניח שאת שוקלת סביב ה54 ק"ג. ונניח שאת בים ביום שבת. סתם לשם ההנחה. ונניח שמישהו ששוקל 20 ק"ג יותר ממך רוצה שתכנסי לים. מכל מיני סיבות שהיריעה קצרה מלהכיל. ונניח שאת לא רוצה. למה? כי בא לך לשרוץ כמו פדלאה עם ספר על החוף ולהיות (אינשאללה) כושית. אבל בעיה - את נלחמת כמו כוסית. ופעם אחר פעם נופלת למלכודת של מישהו שגורר אותך בכוח הימה. ואת מנופפת בידיים וברגליים כמו חרק מרוסס ואנשים מסתכלים עליך וצוחקים. כי גורלך נחתם. זה ברור. ונניח שאת משלימה עם גורלך וברגע שאת נוגעת במים כבר לא מנסה לברוח יותר.
בקיצור, אם אכן היה מקרה כזה, מה אתם מציעים לי לעשות כדי להחזיר מלחמה או ליתר דיוק להתכונן ולהתגונן מפני כוחות האופל (שנניח) מנסים להרטיב אותי בכל כורחי?