לילות לבנים

אני מתגעגעת אליך.

עם כל דימעה מלוחה על לחיי החמה, מגיע זיכרון נוסף שלך.

רוצה רק עוד דקה אחת איתך. לשמוע רק עוד סיפור אחד שלך. ללטף אותך שוב, כמו אז.

בת צחוקך עדיין מהדהדת בראשי. כמו גם הניגון של שמי מבעד לשפתייך. המהות שלך מביטה אליי מחייכת מבעד לתמונה ישנה ומתפוררת. רק את והגלים. כמוני.

בלילה, כשכולם ישנים, אני נזכרת בחיים שמתים. מבעד לתריסים, ריבועי אור קטנים מרצדים ונעלמים, כתב מורס של האלים. יקרה שלי, מה את מנסה להגיד לי מבעד למושבך בעננים? אני נזכרת בריח שלך, לפני הרבה שנים, שילוב של אודם חזק וסיגריה. משחזרת את הדמעות שלך, כשגם את בכית על ההוא, הקטנטן שהלך. כל כך הרבה רגישות היתה בך, שעברה, מסתבר, בקוד הגנטי גם אליי.

פעם, בימי מלחמה לא לי, התקשרתי רק כדי לשמוע את קולך. וניתקתי. ואת בכלל לא ידעת, כמה אני אוהבת אותך. שנים אבודות בעל כורחי.

בדמי ימיך את קטנה כמו צימוק, יושבת בדממה על מיטת חולייך. לידך טרנזיסטור. את שומעת אך אינך רואה בבהירות, כי מחלת המתיקות חרצה נפשות במאור עיניך. ועדיין, רוחך נותרה שמחה. מתקרבת אליך ממש קרוב, ואת אומרת כמו תמיד 'כמה את יפה'.

ואת היית ועודך יפה.

גם ביומך האחרון, עת הזדככת ביסורים, גופך התמלא בסימני נשיכה כחולים של מלאך המוות, וסימני דם צצו על סדינים לבנים, כמו הפרחים על קברך - גם אז היית יפה.

הכי יפה בעולם.

ובלילה בכיתי לבד. כמו ילדה קטנה. עם עצמי. כי נזכרתי בה. ולא רציתי להעיר אף אחד, אז בלעתי את הקולות, הצלילים וההתיפחויות.

מעפר באנו ולעפר יום אחד נשוב.

יש לי נמשים על האף. וגומות חן. זה אומר דרשיני - אני שובבה.

אז כדי לעודד את עצמי ממצב הרוח המעפאן, הנה רשימה של כמה ממעשי הקונדס שביצעתי בחיי.

לגזור ולשמור:

- במסיבת יומולדת, שנערכה לא מזמן, הייתי צריכה ללכת לפני הקינוח. אממה - היתה שם עוגה לבנה ומפתה עם קרם מזמין. אז עם האצבע, עשיתי 'פנס' יפה בצד של העוגה. היה טעים!.

- התעצבנתי על אמא. אז זרקתי לה את כל התכשיטים מהחלון. מזל שזה היה בית פרטי וקומת קרקע.

- נתליתי על הוילון אצל סבתא ז"ל, כמו טרזן, ושברתי אותו. הוא מעולם לא תוקן.

- ההורים טסו בלעדיי לחו"ל. אז החבאתי להם את כרטיסי הטיסה. הם גילו את זה רק בשדה התעופה.

- גיל 3, מעון, אני לא נרדמת בצהרים. הגננות לא בחדר ויש הרבה, הרבה מיטות אחת ליד השנייה. אז הערתי את מי שהיה לידי.

- ההורים מזדיינים בלילה. אני ואחותי מתבאסות מהקולות. אז שלחתי אותה להדליק אור במסדרון. אמא נבהלה מאד. בשביל מה יש אחים קטנים אם לא בשביל זה?

- ישנה אצל ליהי. אחותה הגדולה ואני ערות ומשועממות. כולנו באותו חדר. אז צבענו את ליהי עם טושים. שמנו לה מקלות אוזניים בנחיריים. ולסיום - קישטנו בקצף גילוח של אבא שלה.

- כל יום אחרי ביצפר - צהרון. שונאת צהרון. אוכל מסריח ומכריחים להכין שיעורי בית. אז הברזתי והלכתי לשרית. זה היה בגיל 9. כל רמת גן חיפשה אחריי באותו היום. הורים בהיסטריה, גננת בלחץ. ורק אני מבסוטה. עד הצרחות. באותה שנה גם הוציאו אותי ממנו.

- בבית ברמת גן יש ארון קסום - ארון ובו מאגר מתנות לימי הולדת. במאגר יש גם את הבובות הכי אהובות עליי ביקום, הלא הן ברביות! אז כל פעם, בלי שאמא תדע, טיפסתי על כסא שהכנתי מבעוד מועד למעלה לארון ו..גנבתי ברבי. יום אחד היא גילתה ולקחה לי אחת מהן וניסתה להחזיר לקופסא בחזרה. איזה אמא את, מה 'כפת לך? שברת שילמת, לא?

- אני ורז, חברי ילדות. מילכדנו את בית סבתו בעשרות מלכודות, שקופות לאללה, אבל בזמנו הן נראו לנו מתוחכמות. הסבתא לא החליקה על מוקש המכונית, לצערי.

- הפסקת 10 בביצפר. חלי החננה של הכיתה אוכלת סנדביץ. או-יה, זה בדיוק הזמן המתאים לפורר מחק ולנסות לקלוע לתוך הפה שלה. אני צלפית. זה נכנס. חלי בהיסטריה. יורקת חתיכות מלפפון ומחק כמו ממטרה.

- בכיתה ד', לירון היא הילדה עם השדיים הכי מפותחים בשיכבה (וגם שעירה בטירוף כמו קופה בספארי). לה יש חזייה אמיתית ולי יש "גופ-יונית" לציצים ומנוי למעריב לנוער. עיון שבועי במדור 'על בנים ועל בנות' מגלה שהפלא ופלא - ילדה בת 10, מרמת גן, בשם לירון, כותבת שהיא לא יודעת מה לעשות כי היא סובלת מכך שיש לה את השדיים הכי גדולים בכיתה והבנים מציקים לה. אז התקשרתי ללירון ושאלתי אם זו היא שכתבה. בתגובה קיבלתי את שמי בצרחות לאוזן וניתוק.

- עוד הפסקת 10. אני תורנית ניקיון. אחת בשם מיטל מפריעה לי לנקות. אני מבקשת ממנה שתצא מהכיתה, כמו שהנהלים אומרים. היא מסרבת. אני מאיימת שאשפוך עליה את תכולת הפח. היא מתגרה "תשפכי". אז שפכתי לה, על הראש. היא ברחה בבכי. המורה בשימוע הצדיקה אותי ועוד נזפה בה - "למה ביקשת שתשפוך לך את הפח על הראש?". לפעמים אני יכולה לצאת ממצבים מסובכים בזכות כושר שיכנוע..ונמשים.

- חברתי האהובה עוד מימי הגן, ליהי, בעונש חמור. אסור לה לצאת מהחדר, כי היא לא ניקתה אותו ולא הכינה שיעורי בית. היא גרה בקומה ראשונה וחצי בבניין משעמם ליד גינה. אז החלטנו לצאת מהחלון. חיברנו חגורות ואבזמים אחד לשני, וגם חבל קפיצה. אמא של ליהי כבר יצאה והעונש פג ממזמן, אבל כבר הכנו חבל והכל ולא מבזבזים הזדמנות פז. אז ליהי השתפנה ואני השתלשלתי ראשונה. היתה איזה אישה בגינה שניסתה למנוע ממני לצאת, וצעקה "אל תקפצי, אל תקפצי!!!". אז חיכינו שתלך. יצאתי ו...קחחח..קחחחח...שמעתי קולות. בום! החבל נקרע ואני על הריצפה. כן, היו כאבי גב. אבל לא שברתי כלום.

- בניין עם הרבה דלתות. אני וממתק מצלצלים בדלת של השכנים ובורחים. הכי כיתה ו'...

- יום אחד פשוט נמאס לנו משיעור תורה. אז בהנהגתי מנענו מהמורה להיכנס לכיתה ונעלנו את הדלת. המנהלת המפחידה הגיעה ואני שכנעתי את כולם לא להתקפל ולהמשיך לנעול את הכיתה מבפנים. כמובן שהלשינו עלי. אבל כרגיל, בסוף יצאתי מזה איכשהו..לא סתם רצו לשלוח אותי לקצונה בצבא (ולא סתם סירבתי).

- מבריזה מבית הספר היסודי..כרגיל (ברמת גן הוא עד כיתה ח'). נוסעת באוטובוס לפתח תקווה לבית של אולגה. אחרי שצפינו ורקדנו לעייפה לצלילי ערוץ ה- אם.טי.וי, שיעמם לנו. אז הכנו שקיות מים וזרקנו מלמעלה על העוברים והשבים ברחוב. הכל היה טוב ומצחיק, עד שזרקנו על אחת השכנות. באסטד.

- מסיבת פיג'מות, בנים ובנות אצלי בבית. שיעמם לנו, אז לקחנו דפי זהב והשארנו הודעות לפסיכיאטרים בשני קולות, בהם התוודינו על פיצול אישיות והתכווכחנו עם עצמנו. בזמנו זה היה מצחיק.

- אני פוחדת ממחטים. אמא רוצה לחסן אותי נגד הפטטיס בי. זה חיסון של 3 זריקות. אז ברחתי לליהי והתחבאתי שם. בסוף אמא שלה הלשינה. היום אני מחוסנת.

- כמו בכל בית ספר יסודי, היתה יריבות חזקה בין הכיתות המקבילות. אז אני וליהי התגנבנו לבית הספר באישון לילה, נכנסנו לכיתה המקבילה שמנו ניירות טואלט בכיור והצפנו אותה. למחרת, בזכותינו לא היו לימודים! האח הידד!

נסיים בסיפור שובב: הייתי בת 9-10 כשהיה לי חבר לכיתה בשם עדי. הוא היה הילד הכי גבוה בשיכבה וכנראה שגם הכי מפותח. שיחקנו אצלי בבית תופסת. מי שנתפס קיבל 10 צ'אפחות. אחר כך המספר גדל ל-100 צ'אפחות. עדי החליט שהעונש לא מספיק חמור והציע לשדרג אותו "אולי במקום 100 כאפות, מי שנתפס מקבל 100 מכות בישבן?", שאל. התמקחתי, כי אני לא פרייארית וסגרנו על 10 מכות בישבן. אבל זה לא הספיק לעדי ואחרי 10 מכות שקיבלתי בישבן הוא הציע לשדרג את העונש עוד יותר -"אולי במקום מכות בישבן, תסובבי לי את הבולבול 100 פעם?". נבעתתי "איכס, עדי! מה פתאום!! בחיים לא!!", אמרתי. אבל הוא ניסה הפעם לעמוד על המקח "טוב נו, אז 50 פעם תסובבי לי את הבולבול", הציע כפשרה ונשמע מאוכזב, כאילו הוא עושה לי טובה או משהו. אבל לא עזר לו. בולבול היה מחוץ לתמונה. אז הוא הלך לשירותים. ואני הלכתי להלשין לאמא. כשחזר מהשירותים (הוא נעלם להמון זמן), אמא הזהירה אותו ש"זו פעם אחרונה שאתה מבקש מנורמה לסובב את הבולבול! אחרת, אני אספר לאמא שלך". כנראה שהאיום עבד, כי עדי לא בא לשחק איתי יותר.

יש עוד כמה זכרונות מן הסתם. בחלקם איזכר מתישהו. בינתיים אלה זכרונות מתוקים, קונדסיים. חבל שהיום אני כזו חננה...

בחתונה שאלו את הממתק אם אני זו "אותה האחת שפגשנו בפעם הקודמת?"

הוא ענה שלא. אז הבחורה פנתה אלי ואמרה לי "אל תדאגי, את הרבה יותר יפה".

ועל זה נאמר - ברור שאני יותר יפה! וממתק מוסיף - "הכי יפה".

חח..