לילות לבנים

היום אני במצב רוח מוזר. קצת מר. אני בהאנג אובר מאתמול. איזו טעות. על בטן ריקה שתיתי שני שוטים מהירים של וודקה, כוס יין ולקינוח - עישנתי ג'וינט חזק.

נשיפה שאיפה והרי אני עדלאידע. כשאני שיכורה ממש יש לי שני מצבים - מצב אהבה, כלומר אני אוהבת את כל העולם והוא אוהב אותי בחזרה. לפחות ככה סיפרו לי. ומצב שני שהוא מזוויע. אתמול חטפתי לפנים את המצב השני - בדידות. זה מצב שבו כל הדיכאון שלי צף החוצה, כל הבאסה, כל הכעסים, הרגשות, הפחדים, בווליום רגשי מאד גבוה. ואז, אני מרגישה הכי לבד בעולם. כמו להיקבר חיה. מספיק טריגר אחד קטן, משפט אחד שלא במקום בלי כוונה, וזהו.

הייתי צריכה להבין שאני מקוללת כבר מזמן. לפני כמה ימים שברתי נר, כוס וכעבור כמה שעות נשברה עליי דלת זכוכית שנפלה עליי (לא נפצעתי תודה לאל). היום, נקרע לי צמיד אדום שקיבלתי מתנה רק אתמול, עם חמסה נגד עין הרע. בקיצור מ-ק-ו-ל-ל-ת.

להלן הנחאס:

אתמול שאלתי אותו אם הוא בא איתי לתאילנד בקטנה לאיזה חופש, כמו שכתבתי כאן. והוא ענה שלא. אז נפגעתי. מאד. ואני אטוס לבד כנראה. 

אחר כך בלי שום קשר לפאקינג כלום, הוא הביא את יציאת היציאות שבכלל לא היתה באג'נדה. זה היה בהקשר לטיול הארוך שהוא מתכנן לתאילנד ואז הוא אמר "נורמה, אני לא בשל לחתונה". סליחה? מה לעזאזל קורה כאן? הרי אני בעצמי לא בשלה לחתונה, אז למה לדבר על זה בכלל. ולמרות שאני לא בשלה, זה שהוא בא לי ביציאה שהוא לא רוצה, עשה לי כל כך מגעיל. כמו בפעם ההיא שהוא אמר לי ש"אני לא יודע אם אני רוצה שאת תהיי האמא של הילדים שלי". הרי ברור שאין בכוונתי להתעבר בשלב זה של חיי, אבל כשמישהו פוסל את הרעיון בכללי, אין דבר יותר פוגע מזה. סעעעמק. הרי מי אמר בכלל שאתה ראוי להיות האיש שלי? מי אמר שאתה ראוי להיות האיש הכי חשוב בחיי - כלומר אב ילדיי? מי?? התהפכה לי הבטן אז והיא מתהפכת גם עכשיו.

כדי להמחיש את הפגיעה, סיפרתי לו משל (כי הוא ממתק):

נניח שאתה ילד בחנות ממתקים. והכל צבעוני מסביב ומלא ריחות מתוקים וחמוצים של שוקולד ופירות וסוכרים. ואתה מטייל עם אמא בחנות ואוסף בשקית הפתעות מכל הבא ליד. השקית מתמלאת לאט לאט ואתה מאושר, כי אתה ילד ויש לך את כל עולמך בשקית הזו. את כל האושר שצריך ילד ועוד. ולפתע אמא מביטה למדף העליון ביותר בחנות, מדף שאתה ממרום קוטנך לא הבחנת בו. ואמא עם עיניה הטובות מביטה בך ואומרת לך - "אתה רואה את עוגת השוקולד הזו בקצה העליון של המדף? אני לא אקנה לך אותה, כי אין לי כסף". והילד מסתכל, והעוגה נראית טעימה, מגרה, מפתה. ועד לפני שתי דקות הוא בכלל לא הסתכל עליה, לא חשק בה ועכשיו היא לפתע קיימת בעולמו, כי אמא אמרה לו שאת זה היא לא תקנה לו. והילד מבולבל. ותוהה ובוהה. שהרי אם אין בכוונת אימו לקנות עוגה, ואין בכוונתו שלו לאכול כעת עוגה, כי יש לו שקית הפתעות משביעה, מדוע לדבר עליה?

ובחזרה לשכרותי דאמש. מסתבר שמתישהו התחלתי לבכות. בגללו. אין לי מושג מה הוא אמר לי שגרם לי לבכות ומה אמרתי כשבכיתי (כנראה שזה קשור לתחושה שהוא הותיר בי עם תאילנד וכו), אבל הוא טען שהטחתי בו דברים. בהכירי את הנפשות הפועלות כנראה שהגיע לו. ולי. הוא סיפר לי שרציתי מתישהו ללכת הביתה. שלא רציתי שיתקרב אליי או ייגע בי בכלל. אז באמת -למה לא נתת לי ללכת? שיכורה או לא, היתה סיבה לזה שלא רציתי אותך לידי באותה שנייה, דקה, שעה. דווקא יכל להיות נחמד לקום בבוקר בגני יהושוע מחובקת כפיות עם איזה הומלס.

אני כן זוכרת שבשלב כלשהו, ברגע קטן של זיכרון קצר מהחושך שאצלי בראש לגבי אתמול, דיברנו על הקשר ביננו. הוא הדגיש בפניי ש"אנחנו לא ילדים בני 16" ומלמל משהו על "מנסים לבנות כאן משהו". וזה הכי ביאס אותי מכל הדברים האחרים אולי, כי פאק, איתו אני כן מרגישה כמו בהיותי טינאייג'רית במובן של רגש כנה ותמים. אז אולי אצלו זרמו הרבה מים בנהר, הוא זיין מלא בחורות בלי להרגיש כלום וחש את עצמו מאצ'ו-מאצ'ו מן, זיין על או וואטאבר. אבל הנהר שלי רגוע וחוץ מסירת נייר פה ושם ששטה באיטיות, הזרימה דלילה. אני לא שרלילה תל אביבית, ולא פריחה או זונה ולא חיבוק מזדמן ללילה. זה די שקוף שאני ילדה טובה, בחורה רגישה ותמימה ורומנטית, לא? הרי לעזאזל - אני ממציאה משלים על חנויות ממתקים!

אז קמתי בבוקר עם כאב ראש רצחני. לקחתי כדורים הומאופטיים לכאב. נרגעתי. ואז הוא אמר לי "התגעגעתי אלייך לנורמה החמה והרכה. היית מפלצת, אמנם חמודה, אבל עדיין מפלצת אתמול בלילה". הוא סיפר שבכיתי וכדי להרגיע אותי הוא סיפר לי סיפור על נסיכה בשם נורמה שהבחינה בצפרדע בשם ממתק. הצפרדע קירקרה "קוואק", "קוואק" כך שלא הבינו אותה. בפיה היא החזיקה פתק 'קיסלי', הביאה לנסיכה וברחה חזרה לביצה. הנסיכה קראה בלילה את הפתק והבינה שלמעשה הוא כתב לה בהיפוך אותיות 'נשקי אותי'. אז היא נכנסה לביצה, החלה לשקוע, מצאה את הנסיך בביצה ונישקה אותו. הוא הפך לנסיך או שניהם הפכו לצפרדעים..הסוף לא חשוב.

נכון, לא סיפור מקורי, אבל חמוד. ואני אוהבת שמספרים לי סיפורים ואגדות, כך שבאמת נרגעתי. ואני באמת נסיכה. והוא באמת צפרדע.

אחר כך הוא שאל אם אני "רוצה לדבר" וששנינו לא נברח אחד מהשני. אז הוא שכנע אותי בכל זאת לדבר וכמו גבר טיפוסי, הוא שמע טענה ורבע ממה שהיה לי להגיד ו....לא ענה כלום בחזרה. רק חייך. וכשאמרתי לו את זה, זה הצחיק אותו.  והוא הלך.

וזה עצוב. עצוב שמאחורי חיבוק מלטף שאומר כל כך הרבה בלי מילים, מאחורי נשיקות חמות, מאחורי מבטים ממיסים, אס.אם.אסים נוטפי דבש...למרות שממש כיף לי איתו והוא מרגש אותי ורק החיוך שלו מחמם לי את הלב...בסופו של יום אני מרגישה לבד. ואז אני נזכרת בזה. וזה מעלה לי חיוך קטן. של אושר.

פעם הוא אמר לי שהבחורה הבאה שהוא יפגוש, והוא ירגיש אליה, הוא כבר לא ירצה שתלך. אם אתה לא רוצה שאלך, למה אתה תמיד אומר לי את הדבר הלא נכון ברגע הלא נכון?

ולמה, למרות שאני נפגעת שוב ושוב, משהו שם איתו מרגיש לי נכון.

לפעמים זה מרגיש כאילו מצאתי את החצי השני שלי. רק שהוא לא יודע את זה עדיין. (חיוך).