לילות לבנים

אסור, אסור פשוט אסור לי לברוח. מעצמי.

ערב, ערב מתמכרת אני למתיקות האשלייה שבשיכר. מכל הסוגים, מכל המינים כוס יין או שוט של וודקה, קוקטייל חזק ושוב וודקה (תפוזים). מה רודף אחריי? איזה צל שחור מתקרב לכיווני ומנסה לעטוף אותי כמו הייתי נמלה ליד אפו של דב נמלים גדול.

בן דוד קטן ובלונדיני, מלאך חוגג י"ג שנים. כולם חוגגים ורק סבא עצוב, חושב על סבתא שלא שם. ואני שותה ושותה ורוקדת עם בן דוד אחר, חייל, תיאטרוניסט ושמייח לי בלב. והמוזיקה עושה את שלה. נשיקות חיבוקים, דודה ודוד ובא לציון גואל.

בלילה יוצאים חבורה של אנשים מהעבודה לחגוג. מסע הריכולים דורש כמובן שתייה. אבל אני לוגמת. לא בולעת את המשקה בתאווה יתרה. בהחלט לא שיכורה.

עם השתייה החיוכים באים יותר בקלות. הייאוש נעשה יותר נוח. השימחה פורצת החוצה כמו בריקוד מושחת. המבט מזוגג וכך גם הנפש. הנפש מורכבת בכל יום ביומו מתשעים אחוז אלכוהול ועשרה אחוז של הכל ולא כלום.

ואז בלילה מגיעה הנקמה. סיוטים. מתעוררת מחלום בו מביטה אני על גוף של אישה המדממת ולא מנידה. הרבה גועל היה במחזה הזה - דם מהפיטמה, מהבטן, דם שאינו זורם חם וטרי אך גם אינו מוכן להיקרש בשום צורה. והיא איננה סובלת. פשוט מנקה את פצעיה במיומנות של אחות. כשם שחתולתי מלקקת את עצמה, כך היא נראתה למרות המחזה - נקייה.

ועכשיו כשקמתי מגבו של ענן, קרני השמש זורקות חום בשיערי, והחיוך התמקם בשפתיי, אני בדרכי למצעד הקשת בענן...

בוא נשתה לכבוד זה.

על דמעות

התמונה של מאן ריי

יש מקום בקצה העולם, יש האומרים שהוא מתחבא מאחורי ראש פינה, שאליו כל הדמעות ביקום מתנקזות. עמק קטן, נוצץ בלילות ובוהק בימים, שנראה לבריות כמו בריכת מים מלוחים. איש מעולם לא טבל בים הדימעה, אך מוסכם על כולם שזה ודאי מרגיש כמו לטבול ברחם של אמא אדמה. באגם הדמעות אין מציל, אך בין העצים והשיחים מסתתר שלט חלוד מדמעות שמודיע "זו לא עונת הרחצה".

כמו מתנות מלוחות הן זולגות מהעין ללא כוונה, לפעמים יחידות לפעמים בזוגות. מתאדות אחת אחת ומיד חוזרות כטל לאדמה, מתפתלות לאגם מקום מנוחתן.

מי שיצלול שם ודאי ימצא בתחתית, תיבת מחשבות ולצידה מפוחית. נגינה של מלאך בתווי הבריאה יוצרת דימעה של ריגוש ויצירה. והנה דימעה של ילד שאחותו הקריאה לו את 'מוכרת הגפרורים הקטנה'. בועות בועות נוצרות עת מצטרפת לחלוחית של אם שהרגע אחזה לראשונה בילדה. המים נקווים והמפלס עולה. דימעה של מכתב, דימעה של גנב, דימעה של אויל ואחת של נחש. דימעה של לב אוהב ואחרת של לב שבור. יש שם אחת נדירה במיוחד - דימעה של סמור.

מי שיתור אחר השתקפות באגם שבקצה העולם, יגלה כי המים צלולים אך אין הם ראי. רק אלוהים לבדו מביט בבריכה, רואה את דמותו ומלטף דרכה דמעות יתומים.

לפעמים רועדים המים ובת קול מצחקקת מגיחה מן השמים. מתחילה לאסוף טיפות של דמעות לתוך כד כסוף של נשמות אבודות. ובעודה בוררת בין מליחות למליחות, בנות ים של שמי מעלה מציצות ברכות. כמו ירדה, כך נעלמת דמותה עם שירת מלאכים שתפקידם מדי לילה להדליק כוכבים.

שקט. דממה. חושך של רגע לפני הבריאה. ובלילה עת חושך מצטרפת עוד דימעה. והאגם גדוש אך לעולם אינו עולה על גדותיו. כבמטה קסם, תמיד ימצא המקום לעוד חברה למשכן.

ואם תגיעו ליד ראש פינה, תראו אגם נוזלי מלוח מנצנץ ונעלם, תטו אוזן ותשמעו בת קול ומפוחית תדעו שיש סיכוי שאתם בקצה העולם.